על המוזאון היהודי בברלין

על המוזאון היהודי בברלין

אין ספק שדניאל ליבסקינד זכה למקום כבוד בפנתאון הארכיטקטים. המוזאון היהודי שבנה בברלין מרשים ביותר, רב עצמה ונחשב לציון דרך בארכיטקטורה בת זמננו. אין בכוונתי כאן לדון או לבקר את האיכויות האסתטיות של המבנה, שעליהם נכתב ועוד יכתב הרבה, אלא להציג נקודת מבט, שלי, שאולי שונה מהמקובל בהתייחסות למבנה זה.
ארה חציי בטרם תוצב המטרה:
אם הייתי אלוהי הארכיטקטים הייתי לוקח למר ליבסקינד את הרישיון לבנות.
אם הייתי האלוהים הכללי, הייתי הורס את המבנה.

מר ליבסקינד עשה שתי טעויות שורשיות בהרכבת הקונספט למוזאון. הראשונה, אין צורך בכזה מבנה. השנייה, המבנה ניבנה כתחרות לדבר שעקרונית אינו בר תחרות.

מצב הנושא "יהדות" באירופה ובגרמניה בפרט, סובל מהמשוואה המקובלת בכל שכבות האוכלוסייה: יהדות שווה שואה. לרוב מוחלט של אזרחי אירופה המגע הראשון עם היהדות הוא דרך השואה. למרביתם זהו גם המגע האחרון.
את השואה אפשר לפגוש  בברלין כמעט בכל פינה, זה גם נכון כך ולעולם אין זה מספיק. יש אתרי הנצחה וזיכרון חזקים מאוד, לא כולם מוכרים לתיירים אבל מרביתם מוכרים לברלינאים. שלטי הדיירים שאינם, ברחוב גרוס המבורגר, מצמררים עוד יותר מגושי הבטון של הארכיטקט פטר אייזנמן, מרצפות הברונזה בעיר מלוות גם אחרי שנפרדים מהם ומופיעות בדיוק כשלא מצפים. נושא השואה מופיע, ובצדק, באמצעי התקשורת השונים ובהיבטים שונים באופן תמידי. הנושא נילמד, מוצג ונחקר בכל מקום אפשרי, וכמובן שבנושא זה אין דבר כזה "מספיק".
את השואה אפשר לפגוש בכל פינה בעיר. את היהדות לא.
והעניין הוא… שהיהדות היא לא רק שואה…

מה שברלין צריכה היום, זה מוזאון יהודי! לא עוד מוזאון שואה. מה שברלין צריכה היום הוא מוזאון שיציג את התרבות, את הדת, את ההיסטוריה, את הפולקלור היהודי. מה שברלין צריכה היום הוא מקום שאליו יבואו כאלה שרוצים להכיר את העולם הנפלא של היהדות. מקום שאנשים יכנסו אליו עם סקרנות בעניים ויצאו עם חיוך על השפתיים. מקום שימשוך אנשים לפגוש את אחת התרבויות העתיקות של עולמנו, את שורשי התרבות המערבית. מה שברלין צריכה הוא מקום שאנשים יעזבו עם כוונה לחזור. יעזבו עם סיפוק מהעניין שמצאו עם הנאה מהמפגש ורצון להעמיק את הידע ואולי גם את הקשר. מקום שמעשיר את רוח המבקר בספקטרום רחב כמו שרק ליהדות יש. מקום בו אפשר פשוט לפגוש את היהדות.
את זה מר ליבסקינד לא עשה. הגוב שלו היה לבנות מוזאון שיציג את התרבות והדת היהודית והוא פשוט בנה עוד אתר להנצחת השואה. ההזדמנות האחרונה שלנו להציג צדדים אחרים של היהדות בברלין אבדה.
שוב, אין כאן ביקורת על היכולת הפנומנלית של הארכיטקט ככזה. יש כאן ביקורת על ההבנה שלו. הבנה של מהם צרכים מסוימים בנקודה מסוימת בזמן ובמרחב, היום בברלין, הבנה של המטרה של מוזאון בכלל ושל מוזאון יהודי בפרט. הבנה של הלך הרוח בברלין, של החסר בברלין, הבנה של לאן היהדות רוצה לצעוד. ובמקרה הספציפי הזה, בכלל הבנה של מה שמחזיק הוא בידיו וגודל האחריות שלו כארכיטקט המוזאון היהודי של העיר ברלין. למחשבתי, מר ליבסקינד סבל מחוסר הבנה ופשוט טעה כבר ביסודות. טעות שהיא בכייה לדורות.
על טעות כזו הייתי לוקח לו את הרישיון..

הבעיה השנייה היא עוצמת המבנה.
אין ספק שיש כאן עניין פילוסופי שהוא רחב מהמאמר הקצר הזה ומהנושא של מוזאון יהודי ושקשור בגבולות שיש או אין לאומנים ולאומנות. אבל במקרה הזה אני רוצה במודע להתנתק מהרחבת הדיון ולעסוק אך ורק בנקודה הצרה מאוד של המוזאון היהודי. מוזאון-יהודי. לא יותר מכך. אני מודע ומודה שבדיון רחב יותר הטיעונים שלי לא יציבים, אבל בנושא המוזאון היהודי הם הר גרניט!

המבנה מרשים מאוד. בעל עצמה. מלא נוכחות ואין אפשרות להתעלם ממנו. ציפוי המתכת, הקווים הדרמתיים. החללים הצועקים, חוסר ההרמוניות הקופצות לעניים וכמובן עושר הסמלים שמוסברים ושאינם, שברורים ושאינם, שמיותרים ושאינם. במשפט אחד, כל המבנה צועק: הביטו בי!
בי הכוונה במאמר זה למבנה, למרות שיהיו מלעיזים שיגידו שבי- הכוונה למר ליבסקינד…
הארכיטקט בונה כאן לא רק מיבנה עם תכלית אלא בונה גם תחרות לתכלית. תחרות למוצגים שיוצגו במבנה.
הדבר היה ניסלח אם מדובר במבנה להאדרת שמה של סוני או מרצדס. הדבר ניסלח אם מדובר במבנה לשיכון הקנצלרית ושריה. הדבר ניסלח אפילו (אולי) אם במבנה יוצגו רמברנט, רפאל, וורמר וקרווגיו. הדבר הזה בלתי ניסלח אם המבנה הוא הבמה של היהדות.
המצב שנוצר, ושאותו מן הסתם מר ליבסקינד מנתח כהצלחה, הוא שאנשים באים לראות את המוזאון היהודי כדי לראות את המוזאון, את המבנה! ולא את התוכן, לא את היהדות! עוד לפני שכון הממצאים במוזאון, נפתח הוא, ריק! במשך חודשים ארוכים כדי שהציבור יוכל להתרשם מהמבנה, וביום בו נפתח המוזאון רשמית הוכרע הקרב. ליבסקינד ניצח את היהדות. היהדות המוצגת לעולם תהה בשוליים ולעולם לא תהיה ברת תחרות למבנה. כוח הארכיטקטורה כאן אינו משאיר רווח לנשימה.
הארכיטקט ליבסקינד הציב בכף מוזניים אחת את היהדות ובשנייה את עצמו. הכף שלו לוקחת בלי מאמץ. היבריס. ועל היבריסים צנועים מזה נענשו.
כל אחד יכול לבנות מקדשים ואתרי הנצחה. כל אחד. החכמה היא להקים אוהל. אוהל, אפילו שם אפשר היה להציג את היהדות, באוהל פשוט, וכוח המשיכה צריך ויהיה כזה שתורים ישתרכו מהקו-דם דרך שער ברנדנבורג ועד לספו. היהדות לא צריכה להסתתר מאחורי ארכיטקטורה צעקנית. היהדות גם לא צריכה תרוץ להצגתה, ומי שפועל כאילו כך הוא, אסור לו לבנות לה.

היום העיר ברלין מציגה לתפארת את… הארכיטקט דניאל ליבסקינד.

9 תגובות על הפוסט “על המוזאון היהודי בברלין

  1. היי
    ראה דוגמא אחרת שבה אדריכל דניאל ליבסקינד מוכיח שוב כי רעיון ארכיטקטוני חזק, לאחר שגובש כהלכה, מייצר מהות פיזית עוצמתית, ארכיטקטורה משמעותית שאינה רק חלל פונקציונאלי, אלא גם מהות מלאה בחוויות תרבותיות, בחוויות עשירות.

    אין רע במה שהוא עושה וזה בטח לא טעות או שגיאה!
    http://www.notes.co.il/yossi/12008.asp

  2. שמעתי מאנשים שהיו במוזיאון הריק, שזה היה מרשים ועדיף על המוזיאון המלא.
    אני עצמי עוד לא הייתי בתערוכה (רק מכירה את המבנה מבחוץ ואת אולם ההרצאות), אבל ארכיטקט שהתארח אצלי פעם, אמר שאי אפשר לעמוד בביקור שם מרוב גירויים: גם התערוכה תובענית ואינטראקטיבית וגם המבנה.
    אבל ליבסקינד באמת הבין משהו חשוב: שהיום יהדות זו שואה, ושואה נהייתה מותג. היהדות כבר מתה ומה שאתה כותב נכון רק כי היה צריך לבנות אוהל זכרון. אין חיים יהודיים יותר כמו שהיו פעם, והשואה היא מותג להזדהות כ"ליברל". כשגרמני אומר לי שהוא היה במוזיאון היהודי הוא רוצה להגיד "כיפרתי". וככה מאוד קל לכפר: ביקור אחד, כמה אוירו הצצה בתערוכה והתפעמות מהמבנה.
    אכן אין מינימליזם שהיה דרוש כאן.

  3. יוסי,
    תודה על הקישור. קראתי וזה מעניין מאוד. לא יצא לי לראות את הפרוייקט בישראל אבל מהתמונות הוא ניראה מרשים
    ההתיחסות שלי היתה אבל במישור אחר משלך. זהשיש ארכיטקטים גדולים שבומים נהדר לא קשור למערכת ההחלטות שמעבר לאסטטיקה של המבנה.
    ה"אשמה" היא כמובן לא של ליבסקינד אלא של כל המערכת שהחליטה על אופי המבנה. במאמר יחסתי את זה לליבסקינד כי הוא השם שמאחורי המוזאון אבל גם המערכות הפוליטיות שעומדות מאחורי ההחלטות אחראיות לתוצאה.
    במקרה של המוזאון היהודי בברלין, חשיבותו לדעתי חורגת מהשיפוט האסטטי של המבנה. יהדות ברלין פיספסה הזדמנות .
    להציג את עצמה כפי שהיא באמת

    איריס תודה.
    המוזאון ריק היה באמת מרשים. הריקניות הוסיפה לו דרמתיות ותחושה של קורה משהו… וזו בדיוק הבעיה. הוא מתחרה ביהדות… שהוא אמור להציג…

    אכן, השואה מהרגע שהפסיקה התחילה להיות מותג וזה מחריד… בשתי החזיתות…

    .

  4. ואוהל שם. נכון, זה יכול להכיל את מהות הדבר.
    הכפרה הגרמנית היא התאום הסיאמי של הנסיעות לאושוויץ. בבחינת: מבנה מבנה, תזעזע אותנו.
    כאילו אבדה נשמת הציבור.

  5. דוד,תודה, קראתי בעיון את דבריך, לי אין כל קשר לאדריכלות אבל בגלל שאני כרגע כותבת איזו עבודה בנושא המוזיאון הרגשתי צורך להגיב לדבריך.
    ראשית-יש לי הרגשה שלא ביקרת במוזיאון ובתערוכות שמוצגות בו.
    אני ומשפחתי ביקרנו במוזיאון-ללא שום הכנה מוקדמת-לא שמעתי עד אז על ליבסקינד!-ונפעמנו-מן המוזיאון ותכניו! לא רק מן המבנה המרשים והחוויה המטלטלת שהוא מעניק-אלא בפירוש מן התוכן המספר את תולדות היהוידם בגרמניה (הרבה לפני השואה). אכן הוא אינטראקטיבי ואכן צריך הרבה זמן לביקור אולי אפילו עדיף שני ביקרוים עם ילדים- אבל אם אתה מגיע חף מדעות (כמונו) אני חושבת שהמוזיאון מאוד מעניין והאדריכלות מוסיפה. כעת שאני גם חוקרת את מניעיו ואת עבודותיו אני גם מבינה יותר את ההשראה שלו,גם אם אינני מקבלת או אוהבת את סגנונו(האיש די מאוהב בעצמו…)
    ראה ראיון מעניין כאן:http://www.youtube.com/watch?v=aJKOni1j_Nw&feature=PlayList&p=DEBB2D4DC2B7DF43&index=11

  6. שלום רבקה,
    קודם כל תודה רבה על התגובה.
    כמובן שביקרתי במוזאון, ואפילו מספר פעמים. כמו שכתבתי אני לא מבקר את האיכויות האסטטיות של המבנה אלא את הקונצפט. לדעתי הארכטקטורה מתחרה ולא מוסיפה. הייתי מעדיף שאנשים יבואו למוזאון יהודי כדי לראות מוצגי יודאיקה ואת התרבות וההסטוריה היהודית ולא את ארכטקטורה…
    המצב היום הוא שהמוזאון ברשימות התיירים בזכות הארכטקטורה ופחות בשביל התוכן.
    אני שמח אבל שנהנת לבקר שם… מותר לנו להיות בדעות שונות.. 🙂

  7. אורה לב-רון,
    לקח לי זמן להבין את מה שכתבת… הזיקנה וכל זה… כן אפשר להתיחס לזה כפי שכתבת.

  8. אהבתי מאוד את הניתוח שלך. כמובן את ליבסקינד לא עניין בכלל תפקידו של הבנין, ההקשר ההיסטורי וכו' וכו'. עניין אותו לנצל את ההזדמנות כדי להציג את אדריכלות הדיסאוריינטציה שלו.
    כתבתי מזמן דברים על ההיבט האורבני של הפרוייקט הזה. לתוכו לא היה לי כל חשק להיכנס.
    http://www.notes.co.il/yodan/13709.asp

  9. מכיוון שיש הטרדות חוזרות ונשנו של ספמים אני נאלץ לחסום את האפשרות לצרף תגובה.

    תגובות ענייניות ניתן, כמו תמיד, גם כהודעה פרטית דרך "כתבו אלי" שבראש העמוד.
    תודה וסליחה