שבע המשימות

 

 

איש אחד קיבל זימון ממשרד הפנים לבצע את שבע המשימות. העניין לא היה לפי רוחו ולפי מעשיו באותה שעה, אך את שצריך לעשות רצה לעשות, ולו רק שלא לעורר חמת המנגנון הממשלתי עליו.
הגיע היום.
פנה האיש ללשכה המחוזית. ניגש לפקיד הקבלה בדלפק הקבלה, קיבל טפסים, מלאם, החזיר, וחזר להמתין בחדר ההמתנה.
יצא השמש והכריז:
-מספר שישים ושבע לחדר שתיים שתיים תשע!
והשמש הזה היה מהסוג הרזה. היה נעמד זקוף, שולח גרונו קדימה, מגביה עצמו, ומכריז הכרזתו. ואת הכרזותיו היה זה, הנאמן למקצועו, מקבל מן הפקיד הזוטר. שלוש הכרזות בשעה. לא הכיר השמש את הפקיד הזוטר בשמו הפרטי, ולא הכיר הפקיד את שם השמש. היה הראשון מכנה את השני "מר פקיד" והשני "מר שמש" את הראשון. כך היה זה מן היום הראשון לעבודתו ולכך הורגל. מרוצה היה מעבודתו הקבועה וגם אם אחריות כבדה הופקדה בידו, לא זחה דעתו של השמש, וניסה ככל יכולתו לדייק בקריאת המספרים- מספר הקליינט ומספר החדר.
-מספר שישים ושבע לחדר שתיים שתיים תשע-
חזר וקרא בקול ברור ומדויק, הברה הברה בטעם גרוני מתגלגל, מגביה עצמו לסירוגין על קצות שפיץ חוד נעליו על פי קצב הטעמת המילים, מגלה מעל לגרביים דקות, בכל הגבהה והגבהה, שתחת למכנסיו, לבש הוא פיז'מה מדוגמת בפסים חומים בהירים. שני פסים רחבים ואחריהם פס צר בצבע חום בהיר, וחוזר חלילה.
הביט האיש בפתקה שבידו וראה שעליו הכריז השמש. ניכנס לחדר שתיים שתיים תשע והתיישב מהסס במושב הקשה שאל מול הפקיד מדרג שתיים.
וזה הפקיד קיבל דרגתו הנוכחית בחודש שעבר לאחר שזכה להצלחה ולשבחים רבים בתפקידו כפקיד דרג אחד. היה הפקיד מאלו המעניקים זכות קיום למגרעותיהם בנופפם בם. טרוד היה בטפסים ולא נתן דעתו שעה ארוכה עד אשר לאחר מבט קצר בזווית עיניו הגיש הוא ערמת ניירות לאיש שלפניו ואמר
-תחתום פה… תחתום פה…
והאיש חותם,
-זה טופס חמש חמש שלוש חוזר אלי מלא וחתום ברור?
ברור הניד האיש.
-בטופס הזה אתה מחתים את הספינקס. וכאן אתה ממלא את שלוש השאלות, הבנת?
הבין האיש.
-המשימה הראשונה שלך היא לגלות את שלושת השאלות של הספינקס ואת התשובות המתאימות… עד מחר בעשר הכל כאן!
הגדיל האיש עיניו, איפה? מתי?
-ברחוב יפו, תחכה לו ויגיע…

יצא האיש מעם הפקיד בלב קל ועם מעט תאחיז של שליחות. פנה לרחוב יפו והמתין. הגיע הספינקס ונעמד לידו. עשה פיסס פיסס הספינקס, פתח דלת והאיש עלה.
-לאן אתה צריך?
-לשום מקום.
-אז מה עלית?
-זה בקשר לשאלות של הספינקס
-איזה ספינקס?
-הספינקס של משרד הפנים… אתה יודע, שבע המשימות וכל זה…
-אדוני, אני לא נוסע לשם, תרד או שתשלם!
ירד האיש. עשה הספינקס פיסס פיסס ופנה לדרכו. הביט האיש בהבנה בטפסים שבידיו. מצא את המקום בו צריך היה לשבץ במשבצות ריקות את אותיות מילות השאלות. טבל עטו בלשונו וכתב:
"שאלה ראשונה: לאן אתה צריך?"
והאיש מדייק באותיות, ומנסה לשוות להם נוהג נעים ונאה. אות אחר אות מוצאת מקומה בחן רב במשבצת בתולית ריקה. אות במשבצת, המצטרפת לאחרת ומרכיבות ביחד כגדוד פרשים את שאלות הספינקס.
"שאלה שנייה: אז מה עלית?"
ומתעכב במיוחד האיש על סימני השאלה, שאמנם באים הם בסוף שורה, קטנים ונחבאים, אך רב כוחם מגדלם. ומעגל האיש קימורי הסימן, ומדייק בנקודה. הנקודה שתבוא בסימן השאלה, היא גם תחילת התשובה, אך גם עצם הקושיה.
"שאלה שלישית: איזה ספינקס?"
מביט האיש באותיותיו בנחת רוח. מצא אז גם את מקום המשבצות בהם ישבץ תשובותיו, ושיבץ, אות מתחברת לאות, את תשובותיו שלו שהחזיר לספינקס. וירא, והנה טוב. חתם מטה באותיות קידוש לבנה, וקיווה שיתאמו תשובותיו לרוחו של הפקיד מדרג שני.

[X=nextPage=X]

 

ליום המחרת בחדר שתיים שתיים תשע, הפקיד עצבני. רוח רעה נחה עליו. צועד אנה ואנה מנופף בידיו ובטפסים שהחזיק, יורה מילים שפוקעות בדיוק במטרתם.
-למה לא החתמת את הספינקס? אמרתי בפרוש טופס שבע שבע שתיים חוזר חתום על ידי הספינקס!
האיש שחה קומתו.
-מה זאת אומרת נסע?- יורה הפקיד -המצב חמור! טוב נראה מה אפשר לעשות…
האיש כובש עיניו.
-משימה שנייה: אתה לוקח את החבילה הזו ושולח בדואר שבשוק.
לוקח האיש בהכנעה את קופסת הקרטון.
-אז מה אם היא ריקה, אתה צריך לשלוח אז אתה שולח! ברור!? זו משימה שנייה, בדואר בשוק, וכאן אתה מחתים את הפקידה! אדוני הבין?

הבין האיש גם אם לא הבין, וכי ברירה הותירו לו? נטל את הקופסה ועשה צעדיו לבית הדואר שבשוק.
-אני צריך בבקשה לשלוח את זה
-אבל זה ריק!- אמרה הפקידה
-כן אני יודע… הפקיד במשרד הפנים רוצה… בטח יש סיבה… זה בקשר לשבע המשימות…
-שתי לירות ועשרים- קטעה הפקידה את שטף דיבורו המקוטע מה כשלעצמו.
וזאתי הפקידה הייתה אשת איש. גדלה היא כאסופית בהרים הרחוקים, ומסרוה מאמציה שתהה אשה לאיש המבוגר ממנה בשנים.
-אבל אין לי כסף.
-אדוני, בלי כסף אתה לא יכול לשלוח ואני רואה שגם כתובת אין.
-אהה, הוא לא רשם? הוא לא אמר לי לאן לשלוח. וככה אי אפשר לשלוח?
הפקידה סבלנית נדה בראשה לשלילה, האיש חסר אונים,
-וגם כן, בלי כסף אי אפשר לשלוח? הוא יכשיל אותי… אני לא מבין הרי הדואר שייך למשרד הפנים אז איך משרד הפנים ישלם לעצמו? בשביל לשלוח לעצמו?

יצא מבית הדואר ברוח מפוזרת, ובידו קופסת קרטון ריקה. פגשה דרכו בעמוד תיבת המכתבים האדום. לא היסס האיש, קיפל את קופסת הקרטון שתהה שטוחה אפילו מרוחו באותו הרגע, ודחפה כפי שהיא לחריץ העמוד. ניפנה לדרכו באמונה משחררת מה שאת מטלתו השלים. את הקופסה שלח… הוא בסדר…

חזר האיש ביום השלישי לחדר שתיים שתיים תשע. הפקיד היה עסוק. ביקורת של המפח"ש. התטרדות כללית.
-שב… חכה… אתה רואה שאני עסוק.. חכה… אתה יודע מה? לא אכפת לך להכין לי קפה נכון?… שתיים סוכר… יופי! שב פה.. חכה…
והאיש יושב פה ומחכה. והוא דומם ומסביבו סערה, והוא שותק וסביבתו רעמים, והוא נחבא וסביב ברקים בכל הכלים.
-קפה טוב… וואללה אתה יודע לעשות קפה!… אתה יודע מה? תעשה עוד כוס… תעשה את זה טוב כמו קודם ואני אחשיב לך את זה בתור המשימה השלישית, אהה…
יופי אתה עלכיפק… תבוא מחר…

בא האיש מחר. היום הרביעי. חדר שתיים שתיים תשע. שממה. דומיה. אף אם אין הכרח ששממה תהה דוממת, הרי הייתה היא כזו שם בחדר הפקיד. נדם הכל, אפילו האוויר הדחוס מריח תיקים וניירת נדם. הפקיד דרג שתיים עדיין לא הגיע. חולה או משהו כזה.
בא לבסוף מחליף.
בא ברוח סערה.
-איך אפשר לעבוד כך? בלגן כזה! שב.. כן?.. אהה משימה ארבע.. כזה ברדק מזמן לא היה…
פקידי הרשויות הנם כגלגלי שינים, זהים זה לזה בצורתם ונבדלים אך בגודלם. בגודלם ובמספר שיניהם. זהים כעדש לעדש, ויבדלו בגודלם ובמספר שיניהם. יש קטנים עם שיניים חדות וישנם גדולים עם שיניים אימתניות. יש ויש, אך כולם הם עגולים ומשוננים. גלגלי השיניים. וכשיסובו על ציריהם הפקידים, נקפיד ונזהר לבל ניקלע אל בין שיניהם שכן פגיעתם חדה, והיה ונסתבך וימשכנו שיניהם, תאבד תקוותנו לנצח ונישאב אל קרביהם וירסקו אלו את עצמותנו ויטחנו את גופנו לאבק דק.
-משימה ארבע, תחתום פה… הנה קופה של קק"ל, עד מחר אתה מחזיר את זה מלא! תעבור ברחוב ותאסוף.. זה חשוב, זה קק"ל.

חשוב זה חשוב את זה הבין האיש. עבר במדרחוב מתחתיתו ועד רומו, הלוך ושוב, הלוך ושוב, במעלה ובמורד, והקופה בידו, והקופה ריקה. מעלה מטה, מעלה מטה, מגישה פחות, מגישה יותר אל העוברים לפניו בעוברו על פניהם, והקופה ריקה. אחת קשישה שלשלה גרוש מחורר ששוויו קטן ממשקלו. שני פרחחים שעברו ברחוב חמדו לצון וציירו מגן דוד על גב האיש. והקופה ריקה.
חזר לביתו. בית? חדר. חדר צר, מיטת ברזל מדף מעליה, צוהר וזהו. הייתה לאיש מטפחת ישנה בה אצר מספר חפצי ערך, פרוטות שאסף, שרשרת נחושת שהורישה לו סבתו, שני כרטיסי ברכה לשנה החדשה שזרק שכנו זה מכבר, וכאלו מן דברים שהיו קרובים ללבו אך רחוקים מן הכסף. חשב שיכול היה אולי להמירם במטבעות, סך הכל קק"ל זה חשוב…

[X=nextPage=X]

 

הפקיד המחליף היה מרוצה. הקופה מלאה. ספק כפיו בהנאה וקורת רוח. והפקיד המחליף היה מחליף במקצועו. לא היה הוא בעל כישורים ממוקדים, כמו יכולת מיוחדת בספירת מטבעות או חישוב והטיית מספרים מרובי אפסים וכדו', אלא רב היה כישרונו בהחלפות. והיה וחסר אי פה או אי שם איש אלמוני בעל מקצוע פלמוני, היה נזעק רב מחליפן זה לפעולה, ובכישרונו הזיקיתי היה מחליף בעורו את החסר. אם היה זה פקיד בכיר או זוטר, או רשם בנמל או בסדנאות הנשק, אם היה זה היושב בוועידה זו או אחרת או העומד בפרץ בן המדורים היה הוא תמיד, אף אם אין הדבר מקצועו שהוסמך בו כדין, מוכן לגיוס.
-כל הכבוד אדוני, שיחקת אותה. עכשיו משימה חמש, מגיע לך להיות גאה: טופס חמישים ושמונה קו נטוי שבע מאות ואחד עשרה. אתה סופר כמה חברי כנסת יושבים במליאה! ברור?!

ברור לא ברור, האיש מזמן כבר הפסיק לשאול שאלות, וגם הרגשת הסיפוק העמומה שאולי במידה פחותה רטטה בנפשו בתחילת הדרך פרפרה כעת. לא ממש גססה, אלא כאילו לא החליטה אם לכאן או לשם פניה, מפרפרת. נסע לכנסת. אולם המליאה. יושבים חברי הכנסת סביב שולחן עגול כאבירי המלך ארתור.

והפקידה שבדואר פגשנו, הייתה אסופית שנמסרה למבוגר ממנה בשנים להיות לו לאישה. והיה המבוגר אלמן. ולו שבעה ילדים הדוחקים בו שיכלכלם, דוחקים בו והוא דוחק בכיסו וכיסו דוחק בעבודתו שהיה המבוגר רועה צאן בהרים. וכאנשי כפרו, דר הוא במערות שבצלע הסלע. היה יוצא עם שחר ואתו הצאן אל המרעה הדל הצומח בין הסלעים, מרים את קולו ובקריאתו הרמה והערבה מכוון את העזים בתנועתם. עם ערב חוזר היה לקבל פרוטות שבהם יקנה גריסים למאכל ילדיו. ודוחקים בו ילדיו שפיותיהם גדולים היו מפרוטותיו.

יושבים חברי הכנסת באולם המליאה סביב השולחן כאבירי המלך ארתור, שקועים בכורסאות שובע כחולות.
אין קל מזה חשב האיש ורוחו גאתה, ניגש למרכז האולם והחל סופר במעגל.
-אחת שתיים שלוש…
לפתע נתן לבו שמשנים חברי הכנסת את מקומם. שגא בספירתו וחזר לראשית.
-אחת שתיים שלוש…
וראה זה שוב מחליפים חברי הכנסת מושבם, דוקרים בו בעיניהם. אם משום שמקום מושבם לא נעם להם, ואם משום שחמדו מקום מושבו של אחר, ואם משום שמושבם צר עליהם או רחב עליהם, או סתם מתוך יצר התעללות או השד יודע מדוע, שינו והחליפו חברי הכנסת מושבם. תחילה אט אט ובהחבא, ואז במהירות ובגלוי כאחוזי תזזית, פולטים מיני נאקות קטועות מגרונם.
שגה האיש בספירתו, לא אמר נואש והחל שוב.
-אחת שתיים שלוש…
ניסה לדחוק לזיכרונו מראה פניהם שאם יחליפו מקומם…
-שלוש ארבע חמש…
וכמו להכעיס נתקעו אלו בכיסאותיהם כיתדות אוהל הקרקס. ספר הלאה האיש, ומזווית עינו חשב שהבחין במעין אד של שימחה לאיד מתמרח על קצוות עיני חברי הכנסת.
-חמש שש שבע…
כאילו זכו אלו והצליחו לרמותו. פתאום הבחין שאמנם נשארו במושבם אך את צורתם משנים הם. חבר כנסת מגולח אחד החל אפו להתארך וזיפים קשים בצבצו בלחייו, לימינו אחר גבוה, החל מתגמד, וננס מנגד התרחב בכורסתו, והמתגמד התגמד, והמתרחב התרחב, והמתגמד התגמד והתגמד עד שנעלם, והמתרחב התרחב וכורסתו הכחולה הנה פוקעת, וממול הזדקף אחד זוקר אצבע גרומה אל על וזועק: לא ניתן! לא ניתן! וקולו מצטרד לחרחור, והמתרחב בקול פצפוץ דוחה מתפקע על הקירות ונוזל בצחנה, וזוקר האצבע, אצבעו מתארכת יותר ככידון, מתמצקת, גרומה, משילה כסקסי עור מוכי צרעת שמתפזרים לכל עבר כאפר הפגזות, התברזלה האצבע והייתה לחנית בתולית בוהקת ברוע, ונושאה, חבר הכנסת המזדקף, החל צוחק כמטורף, משסף בה גושי בשר צפים באוויר. בצד אחר, על השולחן העגול, חבר כנסת מלחך פירורים עבשים בלשונו משאיר פס ריר מאחוריו, עיקם שיניו חידד פרצופו, שערו זיפים, הפך לעכברוש אדום ראש, וממול אחד פיחס אפו, הווריד והיה לחזיר על מגש, ופתאום משמאל צווחה מחרידה מבליחה את אולם המליאה, ושם שתום עין פשט עורו מעליו והיה לחתול שבקפיצה אחת שיפד בטפריו הענקים את העכברוש המפרפר כשהוא פולט שירי עם רומנים מפיו ובצקות דם, וראש החזיר היושב על מגש של כסף בן שני רבנים כבויי עניים אדוקים בתפילתם, החל לועס עלי פטרוזיליה וירקם, לועס ויורק, לועס ויורק, פולט אל כיוון הרבנים גושים ירוקים נוזלי רוק וריר, ואלו הרבנים רואים, מרחיבים עניים לגודל של כדורי טניס, ומותזים כטילים אל התקרה, נמרחים עליה, יוצרים תערובת שחורה לבנה עם דיבוקי שיער מקורזל שנוזלת אל כורסאות התכלת שישבו בם. אחד מהם מצמח לפתע כנפי דבור עקר, ובזמזום שמשתנה למין רחש גרגור מחליא, עף באולם המליאה חודר לאוזני העסוקים בפולחן אפל רב סוד בעיניהם, יוצא מפיהם ניכנס לנחיריהם ניפלץ מעכוזם בקול התפוצצות מריחה מפיגולים אדירה, ואחיו שברובו עדין מרוח על התקרה, מצמח לשיירי עיוות רגליו, זרגים דבולי אשכים ענקיים כמשקולות, שגוררים אותו כמטאוריט מטה מטה מתפרק לרסיסים במרכז האולם, משחרר מרסיסיו אברי מין זוחלים מפרכסים ומפרפרים אנה ואנה, מזדחלים על מרצפות האבן הבוהקות מוצאים דרכם אל בין רגלי חברות הכנסת המתענגות עליהם בפנים חיוורים, פוערות פיות, שמיני סריגים יוצאים מהם בצל גניחות תאווה, סריגים של צמחי רעל מגדלים פירות פיגולים באושים פולטי ארס כמוגלה מפצע קרב פתוח, והופכים הסריגים על פירותיהם ורעלם לתולע ענק רדוד עור, בולט ורידים, רוטט כג'לי, הנוגס בזנבו, ועיניו עיוורות מזילות רימה בהירה, בולע התולע עצמו, מגדיל ראשו הירקרק הדוחה, עד שנעמד כמנהיג הקואליציה על כורסה תכולה העומדת על השולחן נושא כפיו אל על, פתח פיו ואמר:
-פעם אחת הלך חושם לקנות ביצים. לא היה לו סל אז הוא שם את הביצים בכיסים. פתאום עבר אווירון בשמים ואז חושם שבר את הביצים וצעק: אווירון! אווירון! אווירון!…
התפקעו חברי הקואליציה, צוחקים על כיסאותיהם, הכו בידיהם על השולחנות, נפלו ממושביהם דמעות בעיניהם, אוחזים בטניהם מתגלגלים מצחוק לכאן ולשם ומכים באגרופיהם ברצפה.
והאופוזיציה דוממת.
קם ראש האופוזיציה, עלה על כיסאו שעמד על השולחן, פתח פיו ואמר:
-פעם אחת הלך חושם לקנות ביצים. לא היה לו סל אז הוא שם אותם בכיס. פתאום עבר אווירון בשמים ואז חושם שבר את הביצים וצעק: אווירון! אווירון! אווירון!…
התפקעו חברי האופוזיציה מצחוק, התגלגלו אל הרצפה אוחזים בבטניהם צוחקים ונוחרים בטרוף עד בכי, עד אין קץ, עד כי אין היום ואין מחר.
וחברי הקואליציה דוממים.

אמר נואש האיש וחזר לביתו.
ערב. שכב על מיטתו בוהה בתקרה ומחשבות מנקרות במוחו. תערובת של מחשבות.
אולי איני ראוי, לפחות ניסיתי, חבל, כי כבר די הצלחתי וזה חשוב לעבור את שבע המשימות… מי יודע מה יהא עכשיו…
מחשבות אחרות, דקות ומרגיזות, ניסו למצוא סדק אל תודעתו אך ללא הצלחה.
הדליק האיש את הנורה שלמראשותיו בקיטונו הצר, ובעיניים בוהות במרחקים לא ברורים, שלח מכנית יד למדף שלראשו ושלף משם ספר מרוט, בכריכה רכה, מיקרי שפגעה כף ידו בו. פתח סתמית והחלו עיניו קוראות את הכתוב.
"ירון זהבי הביט בעיניים אוהבות בתמר, פניה נשארו תמירות ושלוות ללא כל רמז שיסגיר את שעברו בשבועות האחרונים. חייכה אליו מזווית עינה. אהבה אותו. מנהיג אמתי שהובילם תחת אש וסכנה בגבורה עילאית. אהב הוא גם אותה. שאר חברי החבורה כבר הגיעו וישבו מסביב. רק קול נגיסות התפוח של אהוד השמן נישמע. מיד יקראו פנימה חשב, ונגס ביתר מהירות. כן, מיד יקראו אל מליאת הכנסת לקבל עיטורי הגבורה מידי ראש הממשלה בעצמו. כל מאה ועשרים חברי הכנסת יהיו נוכחים,"
קפץ מיד האיש ממשכבו. זו התשובה! מאה ועשרים חברי כנסת!

[X=nextPage=X]

 

היום השישי, חדר שתיים שתיים תשע. הפקיד דרג שתיים חזר. הבריא ממחלתו. חייכני במידה מסוימת, מרוצה מעצמו.
-יפה מאוד, אני רואה שהתקדמת… היום זה היום השישי, יפה בהחלט…
האיש חיפש, וניסה למצוא גאווה בנפשו, אד של גאווה, שמץ של אד של גאווה, בעיקר כי ראה שהפקיד מלא בה, בגאווה.
– אהה… טופס חמש שמונה קו נטוי שבע אחד אחד. חזר מלא וחתום, יפה מאוד, יפה מאוד,
-וכעת משימה שש, נכון? הנה, טופס אחד אחד שבע תשע. אתה חותם פה.
הורגל האיש כבר בחתימות, ומצאם כחלק הקל של חייו. קל ומרגיע. מעין תרפיה שכזאת. חותמים וזהו.

והמבוגר שבהרים גר, ושצאן היה רועה ואשר עולמו צר היה, וכל רוחב מחשבותיו מקצה אל קצה, מפסגה אל עמק, נע ברווח בין רחש לעיסת הצאן הגורס עשב יבש ועד לבכי ילדיו הרעבים, שיותר מכך ממילא לא יכלה נפשו להכיל שמלאה הייתה בצער עד סיפה, נתן עינו המבוגר בברה בריאה שכוחה במותניה וידיה עסוקות במלאכה בחריצות רבה, ואמר לשאתה לאישה. ואחות לברה, אחות חורגת והיא אסופית שאספוה הורי הברה ונתנו כלכלתה שגם אסופית הייתה וגם חולנית. ידעו הוריהם שאם את הברה יתנו לאיש הרי תישאר האסופית לבדה בבדידותה כל חייה, ואיש לא יהין בהרים אלו הגבוהים מכל למה, והמרוחקים מכל היכן, הרים בהם החורף קשה מנשוא גם לאריות ולחיות הפרא, בהרים אלימים אלו, לא יהין איש אישה לקחת והיא חולנית ואסופית ללא שם וללא בית.
אמרו לו אנשי הכפר שפסקו, למבוגר, שאת הברה לאישה יישא תחת תנאי שגם את האסופית יאסוף הוא לביתו ותהא גם היא לו לאישה. הסכים האיש לדבר וייקח את האסופית ואת הברה לנשים. ויישכנם בביתו. וביתו היה מערה. והאסופית אך זה מלאו לה תריסר אביבים.

-משימה שש
דיבר הפקיד ספק לעצמו ספק לאיש שלפניו מעיין בטפסים הרבים שלפניו.
-משימה שש, אתה צריך להביא מאה ערלות פלשתים… אל תישכח, מחר יום שבת, אנחנו סגורים אז הרווחת יום. יש לך זמן עד יום ראשון… בהצלחה.

לא שאל האיש יותר, לא רצה שיחשבו שהוא לא מבין, לא יודע, לא מכיר, לקח את הטפסים והלך. הלך לשוק מחנה יהודה. יום שישי היום, ישב במסעדה, אכל חמין ושכח מצרותיו. זרק כל מחשבותיו מראשו. מחר ידאג, היום הוא בפגרה.

הגיע יום השבת. השמש זורחת השמיים תכולים, עולם זורם על מי מנוחות, צף על דוברה עשויה בחן על מי נהר רגוע בצל עצי דקל נאים. כאילו אין מפלים בסופו של הנהר. ירד האיש לעזה. פנה לשוק. חיפש, ואת מבוקשו לא מצא. איך ניראה ערל פלשתים לא ידע שמעולם לא ראה שכזה. ראה דוכן שמוכרים בו גרונות של תרנגולות. ראה, הביט בעיון וניראה לו שיתאימו לצרכיו.
-בכמה?- שאל האיש
-לירה האחד- נענה
-טוב תביא מאה,
-מאה?
-כן מאה
-תהיה לי בריא
לקח שקית המוכר וארז. חשב לעצמו: מה שאנחנו נותנים אוכל לכלבים אלא אוכלים בעצמם…

יום ראשון. שבוע שלם עבר. שבוע שנראה היה כאילו שנה עברה.
ובלשכה המחוזית השמש המכריז מגביה עצמו על קצות שפיץ חוד נעליו, מגלה את הפיג'מה שלבש תחת מכנסיו ומכריז:
-מספר שישים ושבע לחדר שתיים שתיים תשע
והאיש יודע שעליו הכריז השמש, ויודע שמיד לפקיד דרג שניים ייגש, וממנו יקבל את המשימה השביעית. המשימה האחרונה. מעט גאה, ובכל זאת עם רגש רווחה צנוע כלשהו, ניכנס אל חדר שתיים שתיים תשע. הפקיד בחיוך רחב.

והאיש המבוגר? נשא הוא את הברה הבריאה ואת אחותה החורגת. והיו משמשות בביתו ואת עולו מקלות. עבר זמן, שעובר לרצוננו ובעיקר שלא לרצוננו, הרים נשחקים לגבעות תחת מי הגשמים, הרוח שוככת או מתחזקת, והמים זורמים כדרכם ובדרכם. עזב המבוגר את ההרים. לקח אתו את צאצאיו משלושת נשיו ואת שתי נשיו שלצידו, את הברה הבריאה ואת האסופית החולנית ונסעו עם כל תושבי כפרם אל ארץ לא נודעת בה ההרים קלים לטיפוס, האוויר סמיך, והמים בנחלים בנחת יזרמו. הובטח להם מנביאי השקר של הציונות ששם, שם מעבר למדבר, שם מעבר לשקט, שם מעבר לאין סוף, שם טוב יותר. והם האמינו.

טוב הוא מושג חמקמק. כמו ג'לי שמתקשים אנו להחזיק בידינו, שלמרות מוצקותו היחסית ומאמצנו הווירטואוזים יזרום רוטט בן אצבעותינו ויגלוש מטה.
כזו היא גם האמת.

[X=nextPage=X]

 

חדר שתיים שתיים תשע. המשימה האחרונה. אל מול הפקיד יושב האיש, ואפשר אולי, אם נדקדק, לאמר שחזהו בולט מה, אולי אפילו בגאווה מסוימת. בולט לא הרבה ולא באופן גס, מעין אווש של גאווה שאולי מתוך צניעות לא מוחצן. הרגשה מוזרה שלא הכיר מתיישרת בו. מן שביעות רצון מסוימת שכזאת, לא יהירה. מן רגש שטוח שמאחד אותו עם סביבתו. הרגשה ברורה וחדת גבולות. הוא בסדר. הוא חלק מוגדר מהמערכת שבה הוא. הוא שלם אתה. הוא בתוכה והיא בתוכו. מעין הרגשה שאין בה שפיצים בולטים. אין פינות חדות. אין הוא דוקר, הוא רך, הוא מקבל את צורתו מהסביבה. ואין הסביבה דוקרת אותו. הוא חלק שנעלם בשלם. שלם עם עצמו וסביבתו. הרגשה מופלאה.

-משימה שבע
העיר קולו של הפקיד דרג שתיים.
-משימה שביעית ואחרונה, טופס שתיים חמש עשרה. אתה יורד לשאול ומביא משם את הכבוד הישראלי שהאדס חטף! אתה יוצא מיד.
-מה זאת אומרת מיד?
-מיד זה עכשיו, אין זמן, תוך חצי שעה.
-אבל אדוני, אני לא יכול, יש לי זיון הערב.
-אתה לא רוצה להיכשל במשימה האחרונה, נכון?
-לא להיכשל אבל אולי מחר?
-יוצאים עוד שלושים דקות!!
-תבין, יש לי זיון הערב. כבר חודש אני משלם עליו, יצא יקר, שלוש מסעדות, סינמה ושרשרת מצופה זהב מזויף, אתה לא יכול לעשות לי את זה…
-הרכבים יוצאים עוד שלושים דקות מהרחבה של בניני האומה, תהיה שם או שזה יירשם בתיק האישי שלך, ותאמין לי אני לא יודע עד איפה זה יכול להגיע! ותאמין לי עוד משהו, חבל שבשביל זיון תיכשל בשבע המשימות, ועוד במטר האחרון…

הגיון זה הגיון. מצא עצמו האיש באוטובוס שועט, שיצא מהרחבה של בניני האומה אל המדבר.

והאיש המבוגר שנשא לאישה גם את הברה הבריאה וגם את אחותה החורגת האסופית ושגידל ככל יכולתו ואולי אפילו מעבר ליכולתו את ילדיו, הגיע לציון. מצא עבורו ועבור משפחתו צריף שפרוץ היה לרוח, אך רוחות ציון קלות הן, שגשם דלף מתקרתו, אך גשם ציון ירווה צימאוננו, שחיות הטרף פרצוהו ולקחו רכושנו והשאירונו עירומים ועריות, אך גם לחיות הטרף זכות לקיום, ועל אחת כמה וכמה אלו שבציון, צריף שצוהר אין בו אך פרוץ הוא, חלון לא פתוח בו אך עיני כל בולשות פנימה ודוקרות בשאלות, ומוכיחות, ותמהות, ומבקרות, ודורשות, ולועגות, ופוגעות, וצוחקות על, ויורקות, ובזות, ולוחצות, ורומסות, ומחטטות, במעט הדברים שהכיר האיש המבוגר, במעט הדברים שאהב, גם בנשותיו.
היה האיש המבוגר, שכל עולמו נמחק בידי הציונים, האיש שהושם ללעג ולקלס, קם בצריפו הרעוע בדיוק כפי שעשה במערה שבהרים, כשהשמש זורחת בדיוק כפי שזרחה שם בהרים. היה לוקח חולצתו הלבנה, כפי שעשה בוקר בוקר, גם שם במערה, ולבשה, היה לוקח מכנסיו, וכפי שעשה בוקר בוקר, שנים על שנים, בהרי הסלע הרחוקים, כפי שעשו אבותיו לפניו, ואבותיהם לפניהם, היה לובשם, את מכנסיו, על הפיג'מה הלבנה המדוגמת בפסים חומים בהירים, שני פסים רחבים ופס אחד צר, ויוצא לעבודתו, בדיוק כפי שהיה עושה בהרים. שם בביתו אשר אהב.

הגיון זה הגיון. מצא עצמו האיש באוטובוס שועט, שיצא מהרחבה של בניני האומה. שועט אל המדבר. הביט האיש בנוף הרץ בחלון ולא ראה כלום. הביט בסריגי נפשו וראה את ראש הממשלה על ארגז עץ הפוך ברחבת בניני האומה, צועק בכל כוחות גרונו המתפוקק אל שורות שורות של אנשים, סדורים למופת במסבך גאומטרי קר:
"נועו נועו, סוף!!!"
ושורות שורות של אנשים עומדים דום מתוחים זועקים כאחד, עיניהם- זכוכית זולה:
"אווה ציזר, מוריטורי טה סלוטמוס!" והנה הפקיד המחליף שהחליף והחליף והגיע בהתחלפותו הזיקית והנה הוא מחליף רב פקד ראשי, וכעת כרב פקד ראשי מכוון הוא בידיו האמונות לכל את עדרי האנשים הנדחקים אל המשאיות.
חשב. חשב האיש באוטובוס הדוהר על שעבר בשבוע האחרון. חשב על השאלות של הספינקס. חשב על תשובותיו. חשב על שרשרת מנחושת שקיבל מסבתו, חשב על ערלות פלשתים, על חברי כנסת מעוותים, על הזיון שהפסיד, חשב על קופסת קרטון ריקה בלי כתובת. חשב על הרבה דברים. חשב יותר מאשר תמיד. יותר מחשבות הצליחו להידחק לראשו, יותר מאשר אי פעם האמין שאפשר. נכנסו מחשבות, נדחסו, נדחקו לוחצות אחת על הסמוכה לה. הצליחו גם מחשבות מציקות כאלו להסתנן, מחשבות שכבר בעבר התדפקו על דלת עצמו, והנה היום נמצאה להם כניסה. מחשבות שואלות, שפתאום לא
מנסות אפילו להסתיר את עצמן. מחשבות דוקרות… מי צריך את זה? מי צריך את זה? וברקע דמות ראש הממשלה הצועק:
"נועו נועו אל הסוף!"

ירד האיש לממלכת האדס. ירד לממלכת המתים. קיבל הוראה להחזיר את הכבוד הישראלי שחטף האדס. בעצם, המשימה השביעית שלו. מעטים חזרו ממלכתו של האדס, הרקולס, פסיכי, תזאוס שבעצם הרקולס החזיר, אורפאוס, ואודיסאוס שרק התקרב… וזהו בעצם.
עבר זמן ופרסמה הממשלה הציונית את רשימת האנשים שירדו אל ממלכת האדס ולא שבו. גם שמו הופיע אבוד בן אלפי שמות אחרים.
אהה.. שכחתי קודם לספר ששמו היה…

 

 

תגובה אחת על הפוסט “שבע המשימות