עומדות‮ ‬היו רגלינו

 

עומדות‮ ‬היו רגלינו בשעריך ירושלים ומחשבותינו עסוקות בשדיה של שולה‮. ‬איך אומר השיר‮? “‬אלא חמדה לבי‮…“ ‬אבל בעצם זה לא קשור למה שאני כותב‮. ‬מה זאת אומרת לא קשור‮? ‬יש בכלל דברים שלא קשורים‮? ‬ואם אתחיל חיבור זה ב‮ “‬סטודנטית‮, ‬עקרת בית‮, ‬נהגת‮, ‬קוראה נכבדת‮…“ ‬אז ילד מת מרעב בבית חרושת בפקיסטן לא קשור לזה‮? ‬איך אפשר בכלל להתעלם או להפריד‮? ‬לא הכל קשור בהכל‮? ‬ואם הכל קשור בהכל‮, ‬אז על מה כבר אפשר לכתוב‮? ‬או בשביל מה‮? ‬הרי אם אפרסם דף ריק אמרתי הכל‮. ‬תאמר וודאי הקוראה‮ “‬מלנכוליה בגרוש‮“ ‬אומר אני‮ “‬כשההיצע גדול המחיר יורד‮“ ‬תאמר הקוראה‮ “‬מלאנכוליה בסתיו דבר נדוש הוא‮“ ‬אומר‮ “‬כובש הסגריר את השמיים וחודר לכל פינה ריקה בלבנו ומכביד נפשנו כספוג באמבטיה‮- ‬נדוש אבל אמתי‮!“ ‬תאמר‮ “‬אהה‮! ‬הזקנה מדברת מפיך‮!“ ‬אומר‮ “‬אכן‮! ‬איך אמר איינשטיין‮- ‬הזמן תלוי במהירות‮? ‬אני אומר הזמן תלוי בגיל‮, ‬ככל שהבנדם מזקין‮, ‬הזמן עובר מהר יותר‮. ‬מה שהיה היום היום‮, ‬נהיה מחר אתמול‮. ‬פנים מקומטים שאתמול היו מהחברה של דודה יוכבד‮, ‬היום הם מוסה ארוטי‮, ‬ומחר כבר מחוץ להישג ידינו‮ (‬שלא לדבר על איברים אחרים‮). ‬איך אומר השיר‮? “‬חמש שנים עברו על דן‮…“? ‬והנה כבר שישים חלפו‮. שישים שנים של הישרדות‮, ‬של הליכה בסמטאות חשוכות‮, ‬כשבכל פינה סכנה אורבת ורק בטעות או מיקרה התחמקנו שלא מדעת אל הסמטה הבאה‮, ‬מותירים ענן אבק ונוצות פרופות ברוח‮. ‬והעתיד‮? ‬האם צופן העתיד שינויים כל שהם‮? ‬איך אמר איינשטיין‮? “‬ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל‮…“ ‬האם פסגת השאיפות שלנו זה לשרוד‮? ‬לא יודע‮. ‬משנה לשנה הכל ניראה מטושטש יותר‮, ‬המלצריות צעירות יותר‮, ‬והמדרגות גבוהות יותר‮. ‬אתמול קם ילד בשבילי באוטובוס‮… ‬אוטובוס מלא אנשים‮… ‬אנשים‮… ‬מי יודע אם יש מספיק חמצן לכל האנשים האלה‮. ‬אנשים‮? “‬יש אנשים עם לב של זבל‮…“ ‬יש אנשים בלי‮? ‬בעיתון כתבו שהשתילו לב של חזיר לאיש אחד‮, ‬ואחר כך צמחו לו‮, ‬לאיש‮, ‬כנפיים וביגלה של זהב עפה לו מעל לראש‮, ‬והוא ריחף ככה מחדר לחדר ושר הללויה‮, ‬עד שמישהו הוריד אותו עם רובה צייד‮. ‬בדו‮"ח הרפואי כתבו שלב של חזיר אינו מתאים למנטליות של גוף האדם‮. ‬ועוד משהוא‮: ‬איך אומר השיר‮? “‬תחזקנה ידי אחינו‮…“ ‬למה הכוונה‮? ‬שהכוסית שיושבת מולי ברכבת ומבליטה חזה שמסתירה בחזייה ובחולצה ובסוודר‮, ‬מאדמת שפתיה‮, ‬משחירה עיניה‮, ‬שכביכול אומרת היא‮, ‬בכל פסיק שבגופה‮, ‬כבל עם ועדה‮: “‬הריני יפה‮, ‬הריני מציגה עצמי‮, ‬והריני מוכנה ומזומנה לקיים מצוות התמסרות‮…“ ‬הרי כל כולה מקדש של אובך‮, ‬ארמון של סגי נהור‮, ‬חומות של סגסוגות פלדה נצורות עליה, ודלתות אבן בלתי פתיחות אסורות בכבלי ברזל ומנעולי קוורץ מעטרים את תומתה המהושללת‮. ‬המפתח נפל למלתעות הווזוב בעת חורבן פומפיי‮. ‬היא החליפה בדיוק את שיכול רגליה‮. ‬יש לה תחתונים לבנים‮. ‬ניראה לי שאני הולך לחזור בתשובה‮. ‬האם התשובה היחידה לקצרות ידיו של האדם היא האלוהים‮? ‬אם אלוהים ברא את האדם‮, ‬והאדם המציא את הטכנולוגיה‮, ‬הרי זה כאילו שאלוהים ברא את הטכנולוגיה‮. ‬אז התשובה הכי מתוחכמת שהצליח האלוהים באמצעות הטכנולוגיה להציג בפנינו נוכח השאלה‮: “‬אם אין ביכולותינו לגרום להתמסרותה‮, ‬ואין בכוחנו לכבוש את ייצרנו‮, ‬אנא אנו באים‮?“ ‬היא הוויברטור‮! ‬כמובן שיש תשובות פשוטות יותר כמו במישורים סוציאליים חברתיים‮, ‬למשל נישואין‮. ‬או במישורים של סיגופים גופניים נוראיים ליראות את גאולה כהן בטלוויזיה‮. ‬אבל למה כל הסיבוך הזה‮? ‬למה העולם לא יכול להיות פשוט‮? ‬למה אני לא יכול סתם כך‮, ‬לגשת אל הגברת ברכבת ולהגיד‮: “‬סקוסמווה מדם‮, ‬איי לאב יו‮!“ ‬ושלא תיטעני קוראה נאמנה‮, ‬שמה עניין אהבה לחרמנות ברכבת‮. ‬כי אין זאת אלא השליה‮. ‬הרי ידוע הוא שהאהבה היא תבנית האפייה של העוגה‮. ‬יש כמובן אנשים שתולים תבניות אפיה מעוטרות על הקיר כדקורציה‮, ‬אבל אין להתעלם מהעובדה שהתבנית נוצרה לצורך עשית העוגה‮, ‬ומי שלא יודע להכין בצק‮, ‬תולה אותן על הקיר‮. ‬ואיך אומר הימנונינו הנצחי‮? “‬עוד לא אבדה תקוותינו‮“ ‬אלמלא התקווה הערפילית לחלוטין‮, ‬שהעלמה הנ"ל תקום מבית מושבה‮, ‬תיגש‮, ‬תצמיד שפתיה לשפתי ובעיני פנתרה רעבה תאמר‮: “‬מון שרי‮!“ ‬הרי לא הייתה סיבה לקיום‮. ‬יענו תקוות שווא הן הדלק של הקיום האנושי בגבול תחום השישים‮? ‬ואם נסתכל אחורה אז תקוותינו בגיל עשרים לא היו שווא‮? ‬איך אמר האיש ההוא‮? “‬ה
בל הבלים הכל הבל‮“ ‬וולה מדהים איך הוא הכיר אותי‮. ‬פעם ישבתי על ספסל באיזה גן אחד בתל אביב‮. ‬היה מזג אוויר נאה למדי ובמוחי זמזמה המנגינה מהגשר על נהר קוואי‮. ‬פתאום מגיעה מצד שמאל איזו בלונדה אחת על עקבים נראית כאילו יצאה מפרסומת לעידוד הזנות‮. ‬השריקות של הגשר הפכו לשריקה של פְרֵחְ, ועוד טרם הספיק מוחי לעכל את המראה ולערוך סריקה ותחשיב סיכויים לכיבוש‮, ‬הופיע בצד ימין כוסית כהת שיער‮, ‬מכנסי ג‘ינס‮, ‬נעלי קד‮, ‬משהוא סגנון ספורט אלגנט‮. ‬בעודי תוהה על המתרחש נזכרתי בשירו הנפלא של חיים נחמן‮: “‬קן לציפור בין העצים‮, ‬ובקן לה שלוש ביצים‮.“ ‬פתאום מגיע בריצה מצד שמאל גבר מרוט‮, ‬מקדם עצמו אל לפני הבלונדה‮, ‬נופל על הברכיים, פוסק ידיו מטה, ואומר בקול שאמור לעורר רחמים‮: “‬את לא יכולה לעשות לי את זה‮.“ ‬הבלונדה בפני קרח‮. ‬טוב ציפור אחת ביד אני חושב לעצמי ומסיט מבטי אל הספורט אלגנט‮, ‬שנעמדה המומה מביטה בזוג שלפניה‮, ‬מגדילה עיניה‮, ‬עושה תנועות דיבור בשפתיים‮ (‬אך ללא צלילים‮), ‬ניגשה בהחלטיות אל הגבר שנידהם לראותה, העיפה לו סטירה, ונפנתה לדרכה‮. ‬וגם הבלונדה נפנתה לדרכה‮, ‬אחרי שהעיפה גם היא את סטירתה ללחיו השנייה‮. ‬איך אומרים‮? “‬יצא קרח מפה ומפה‮“. ‬אבל מה‮? ‬אני שואל את עצמי‮, ‬איך זכה זה‮, ‬שכף יד הבדולח של הבלונדה, ואצבעות המשי של כהת השיער‮, ‬הנעימו מגען דווקא לו‮? ‬או‮, ‬כמה דבש גנב זה מהכוורת שהצדיקו את עקיצת הדבורות‮? ‬ואני שואל את עצמי‮: ‬האם האפשרות היחידה לטעום דבש היא לגנוב מהכוורת‮? ‬תצחקי בוודאי קוראה חיננית ותגידי‮: “‬אפשר פשוט לקנות בסופר‮“. ‬זו בדיוק הנקודה‮! ‬ואני חשבתי שיש אהבה בעולם והנה הכל ביזניס‮.‬

 

2 תגובות על הפוסט “עומדות‮ ‬היו רגלינו