מחקר המבנים. מאמר חמישי.

 

אובייקט ארכיטקטוני הוא מפגש שלושה צירים. האחד- תפקוד המבנה. השני- פתרונות טכניים. השלישי- הרעיון האסתטי של הארכיטקט.
יש ויתחבר ציר נוסף, שישפיע על המבנה והוא העולם הפוליטי, אך במאמר זה אתייחס רק לשלושה שלעיל.

מבנה ארכיטקטוני בדומה לצורות אומנות אחרות ובשונה מאחרות מהן, הוא יצירה ששימוש בצידה. לעתים ומנקודות מבט מסוימות, השימוש הוא אפילו המכריע בקיומה. לא נצפה מצייר שיתאים את גווני ציורו לספה שלנו בסלון, אבל כן נצפה מהארכיטקט שיהיו חיבורי מים במטבח בבתינו.

תפקוד המבנה הוא נושא ברור. לכל מבנה ולכל חלק שבו יעוד. יעוד זה יכתיב פרטים בצורת המבנה ותכולתו. אולם ספורט צריך להיות גדול דיו להכיל גם את הצופים. המושבים צרכים להיות ממוקמים כך שנתן יהיה לצפות בספורטאים. האולם דורש תאורה, אספקת אויר נקי וכו'. אלמנטים אלו ודומים להם, דורשים פתרונות טכניים. תקרת המבנה צריכה לעמוד גם בסופות חזקות, בסיס המושבים צריך להיות חזק דיו לרקיעות רגלי האוהדים וכו'. לתוך שני צירים אלו יוצק הארכיטקט את רעיונותיו האסתטיים בציר שלישי. הוא יקבע קימור מסוים לגג או פרופורציות אלו או אחרות לקו המושבים וכו'.

נראה שציר הרעיון האסתטי של הארכיטקט צריך ויהיה כנוע לצירים האחרים, ויתאים עצמו להם. ניראה שהארכיטקט ינסה לפי צרכי המבנה ופתרונות הטכניים לצרכים אלו, להתאים קונספט אסתטי.

מדהים, אבל נדיר שהדבר כך. אחד הדברים שנפגשים אתם שוב ושוב במחקר המבנים הוא, שלאחר שקבע לעצמו הארכיטקט את הקונספט, שום דבר לא יזיז אותו מרעיון זה. גם אם הרעיון נוגד את שני הצירים האחרים, ואפילו אם הוא בלתי אפשרי.

אנא, אין לראות בכתוב כאן ביקורת על עולם הארכיטקטורה או ארכיטקטים ספציפיים, אלא הצגה של עובדות מנקודת מבט מסוימת, לא ביקורתית, ולא כביקורת, ואולי אפילו להפך.

האורנג'רי בארלנגן שכתבתי עליו כאן, הוא מבנה עם שימוש מוגדר מאוד. המבנה אמור לשכן עצים בחורף. הצורך הזה מכתיב דברים ברורים ביותר בנוגע לאופיו. למשל המבנה צריך להיות מואר. אין אור- אין אורנג'רי! יש חובה לקיום חלונות גדולים במיוחד שיתנו לאור השמש לחדור לאולמות. גם כיוון המבנה משמעותי, רצוי לכיוון דרום שם השמש בדרך כלל.

במרכז המבנה אולם המים, שהיה בעצם אולם תענוגות. באולם רוכזו מזרקות ושעשועי מים להנאתה של האצולה המבקרת במקום. שימו לב לגודל הפתחים בחזית. אולם המים הוא החלל המואר ביותר במבנה, ואין לו שום קשר לגידול עצים. התפיסה הארכיטקטונית כאן ברורה. מדובר במבנה ברוקי המעוצב בסימטריות ובהיררכיה. האולם הוא החשוב ולכן מודגש עיצובית, גם במיקומו במרכז וגם בחיזוקו האסתטי בעמודים, פסלים ופתחים מונומנטליים.
לעומת זאת הפתחים בצידי האולם, שהם בעצם פתחי האור של האורנג'רי, צנועים לכל הדעות. יותר מכך, מבנה זה אמנם פונה דרומה, אך מנגד תוכנן מבנה דומה, סימטרי, שפנה צפונה וגם הוא אמור היה לשכן עצים…

בראש החזית לאורך רצה אטיקה, עם מסגרות גאומטריות. היום נושאת האטיקה את רעפי הגג. ברור שבמקור לא היה הדבר כך, והאטיקה הייתה אלמנט אסתטי ולא קונסטרוקטיבי. הרעפים אז, ירדו אל מאחורי האטיקה, שם במרזבי עץ נוקזו מי הגשמים והשלגים. זה לא עבד. בעצם היה ברור מראש, שפתרון טכני זה לרעיון אסתטי (אטיקה חופשית) לא יעבוד. ובכל זאת הוא נבחר.

 

 

 

 

דוגמא אפילו יותר קיצונית אפשר לראות במגדל איינשטיין עליו כתבתי בעבר כאן וכאן. הקונספט האסתטי די ברור. הקווים זורמים ומתעגלים. אסור לקווים לחצות זה את זה. אין רעש אסתטי. ההרמוניות די יציבות. הבסיס רחב והמבנה מתנשא אך לא קופץ או חודר את הרקיע. הקווים צומחים זה מזה.

בצד הדרומי נבנתה מרפסת. המרפסת היפהפייה פתוחה אל השמים ובנויה כמבטון שעיצב את צורתה המושלמת. שימו לב לצילום מ 1924. אתם רואים שאין מרזב למרפסת?
מדהים! טעות של סטודנט או טירון… (או אולי לא? בעצם, אין לי ספק שמנדלסון היה מודע לכך) מנדלסון בנה מרפסת שהיא בעצם כמו אמבטיה, אבל בלי פתח לניקוז המים. ברגע שפתחו את הדלת, מי הגשמים שהצטברו בה, מצאו דרכם אל פנים המבנה…
כלאמר הייתה כאן בעיה טכנית. יש חלל עם שימוש מסוים- מרפסת. החלל- פתוח לרקיע. יש בעיה טכנית במימוש השימוש- צריך לנקז את מי הגשמים. אבל הרעיון האסתטי של הארכיטקט לא מאפשר מרזבים… אז כמובן בונים ללא מרזבים.

מספר שנים לאחר סיום בניית המבנה, חזר מנדלסון לשפץ אותו שיפוץ מקיף, בו גם הוסיף מרזב. ואין ספק, המרזב פוגע בצורת המגדל. הוא זר לו, תוקפני ולא משתלב במבנה ששילוב הוא התחביר שלו…

הבניין המדהים, עשיר בבעיות דומות. הרעיונות האסתטיים גדולים, אבל המימוש בלתי אפשרי. מאז בנייתו ועד היום, מדי כמה שנים, יש צורך בשיפוץ כללי של המבנה. וזה גם ימשיך כך…

 

בדוגמאות כאן מדובר על שני ארכיטקטים שהם משכמם ומעלה. שבתקופתם היו, איש בדרכו, לקליברים רציניים ביותר בעולם הארכיטקטורה, על המבנים שלהם נכתבו, ובצדק, ספרים. והנה המבנים שלהם לא פועלים. אולי הגיעו הם לדרגתם, בדיוק כיוון שציר הרעיון האסתטי היה חזק אצלם, כל כך חזק ומושלם ששום ציר, לא של שימושיות ולא של בעיות טכניות, יכול היה לעמוד בכוח כנגדו?…
האם תפקידו של הארכיטקט הוא בכלל ליצור עולם שעובד?
או שגדולתו היא ביכולתו האסתטית בלבד? הרעיונית?

 

 

סגור לתגובות.