על האדם

 

הגדרה משורשה, גדר, היא הצגת גבולות. ככל שהגבולות ברורים, כן המושג המוגדר יהיה חד ובהיר להבנתנו. יש שגדר ההגדרה היא כגבולות גלעין האבוקדו, אבל יש ותהיה הגדר מטושטשת מה, כחרצן המנגו. הטשטוש או חדות אינם רק מגבלה שלנו, אינם רק חוסר יכולת שלנו לחדד את הראיה, אינם גם מגבלה של המושג הגדרה, במישור סמנטי או במישור הווייתי, אלא, טשטוש או חדות ההגדרה הם מגבלה במהות הנושא המוגדר, שמטבעו ייהו גדרותיו חדות או גבולותיו רכים. כלאמר גבולות המוגדר הנם לא רק הגבול בינו לבין מוגבלויותיו, אלא הנם בעצמם חלק ממוגבלותו.

ברצותנו להגדיר את מהות האדם, הגדר שנציב תהה זו שתפריד את ערכו ממגבלותיו. גדר שהיא יותר ביצה טובענית שגבולות חדים אין לה, אך מתי שהוא בא סופה. ואז על קרקע מוצקה וודאי לנו שאינה שם יותר.
אחת מהמוגבלויות של האדם היא חוסר היכולת שלו לקלוט אי סדר. באופן אינטואיטיבי מסדר מוחנו את המציאות שנקלוט. ניתן לראות בכך אך תכונה שניחן בה האדם, אבל אין זאת אלא שמגבלה היא. מגבלה של מוחנו. אין הכרח או סיבה למציאות להיות מסודרת. אפילו חוקי הטבע הם ניסיון של האדם לראות סדר בטבע. אבל רק ניסיון ורק לראות.

אפשר לדמות את מוחנו לאוסף ענק של מגרות שנישאות לגובה ונפרסות לרוחב תודעתנו, שורות שורות. מדפים מדפים. כונניות על כונניות. אין ספור של מגרות. על חלקן בחזיתן תוויות קטנות שירמזו את תכולתן. חלקן חסרות תוויות, חלקן מלאות ורובן ריקות. ובמעברים, בן טורי המדפים ושורות הכונניות, נע טרוד ולנצח עסוק, המחסנאי. כל דבר שייקלט בחושינו יקבל המחסנאי אל עגלתו, ויכוון אל המגרה המתאימה. כל פעולה שראינו, כל מראה, כל צליל, יסווג המחסנאי למקום המיועד לו.
בהיוולדנו הרי המחסנאי כמותנו עולל. כישרונו ינוקה, ועדיין בחיתוליו, אך צמא הוא המחסנאי לרכוש אומנותו. והוא לומד. ותלמודו הוא תורת הסיווג. ילמד המחסנאי את כללי הסיווג שבעזרתם יכוון את התנועה שבמוחנו אל המגרות. וכך יסדר את עולמנו. מעט מהמגרות נושאות כבר בהיוולדנו תווית המעידה על תכולתן. האחרות יקבע להן המחסנאי לפי הבנתו ולפי צורכי הסידור, תוויות אלו ואחרות.

 

סדר הוא הפעלת פונקציה המשייכת איבר למקום. כלאמר אם נמצא נוסחה להימצאות אובייקטים מסוימים במקום מסוים, שבעזרתה נוכל לציין או לתאר את מיקומם של האיברים, הרי נטען שהם מסודרים. אם כל הכדורים בפינה, הרי הם מסודרים. אם כל הכדורים הכחולים בצד ימין והירוקים בשמאל, הרי הם מסודרים וכדומה. בדוגמאות פשוטות אלו מצאנו פונקציה המתארת את מקום הכדורים או מקומם בהתאם לצבעם, ולכן הם בעינינו "מסודרים". אם לא נזהה פונקציה הרי נטען לחוסר סדר, בלגן.
המחסנאי ילמד פונקציות שונות שיפעיל על הנקלט ובעזרתן ידע לכוון עניין עניין, למגרה המתאימה לו או למגרות המתאימות לו. לסדר את שנקלוט.
בתחילה יהו הפונקציות פשוטות. זה כלב. זה חמור. מה עושה חמור? אי אה! זה ירוק, זה כחול וכו'. כך ילמד המחסנאי עצם עצם, וישייך את האדום למגרת האדומים ואת החתול לזו של החתולים וכו'. פונקציה זו תקרא "הפונקציה הפשוטה" והיא הבסיס להכרתנו את עולמנו. הפונקציה הפשוטה תשייך עצם או פעולה למגרה ללא התעמקות רחבה או ללא חיפוש נוסחאות מורכבות. ככה זה וזהו. הנוסחה המתארת סדר זה, אם תרצו, בעלת חלקים כמספר האיברים המסווגים בעזרתה, ארוכה אבל פשוטה.
הפונקציה הפשוטה היא הבסיס ל"חוק המערבונים השני" שיורחב עליו כאן בנספח.

 

מיד בהמשך ילמד המחסנאי את פונקציית ההפך. מה ההפך מנמוך? גבוה! מלבן? שחור! הוא ילמד שמגרות מסוימות יתייחסו לאחרות דרך פונקציה זו. דבר שיקל עליו לעתים את עבודת הסידור והמיון.
בפונקציית ההפך נבדיל בין אברים שחיבורם יהא בלתי אפשרי, ולכן נטען להיותם הפוכים (למשל, שלום ומלחמה), ובין איברים שאחד מרגיש את ההפוך לו בנקודת האפס, ולכן גם הם יחשבו להפכים (למשל מלוח ומתוק). אך אפשר מיד לראות שפונקציית ההפך אינה ברורה כלל. האם באמת ההפך ממלחמה זה שלום? מנמוך גבוה? האם חובה היא שיש רק הפך אחד, או שיש מושגים רב הפכים? על כך ארחיב בהמשך במאמר אחר.
הפונקציה הפשוטה ופונקציית ההפך, הן מצד אחד הבסיס ומן הצד השני הבעייתיות של הבסיס. אם נרבה בילדותנו להפעיל פונקציות אלו, כמובן כהכרחיות לבניית עולמנו, הרי בבגרותנו יכולות הן להיות לנו לרועץ.
המגרות לא חייבות להיות כאלו, שנוכל להדביק להן תוויות של מילה מן המילון, לא חייבות להיות לעצמים או פעולות, הן יהיו גם לרגשות או לדברים שנקלוט אינטואיטיבית.
בהמשך יכיר המחסנאי, כמשקל נגד לפונקציית ההפך, את פונקציית הסימטריה ופונקציית שיווי המשקל ופונקציות נוספות, מורכבות יותר או פחות. עליהם ועל סוגי הפונקציות האחרים כתבתי במאמר אחר.

 

כאשר נחכים, יחכים גם המחסנאי, ויהיה בקיא כבר בפונקציות רבות שהן מורכבות ביותר, ושבהפעילן ידע הוא לשייך דברים שונים למגרות אלו או אחרות, ולסדר כך את עולמנו. למשל בהתאם לשימוש בכלי מסוים יסיק המחסנאי על הגדרתו, ויסווגו במגרות הנכונות. בהתאם לתכונות מסוימות, יגלה המחסנאי אם חיה זו או אחרת היא דו חי, יונק או חרק, וכו' וכדו'.
אוסף הפונקציות העומדות לרשות המחסנאי והווירטואוזיות שלו בבחירת הפונקציה המתאימה, וסידור הקלט במגרות, יקבע בעינינו את "חכמת האדם". ככל שהפונקציות המופעלות לסדר יהיו מורכבות יותר כן נעריך את חכמתו. ככל שיותר מגרות יהיו מעורבות בסיווג קלט מסוים, כן יחשב האדם לאיש אשכולות או רב ורחב אופקים בעינינו.

והיה ויהסס המחסנאי ולא ידע כיצד ראוי לסווג עצם זה או אחר, והיה ועומדות לרשותו מספר פונקציות אפשריות שסותרות זו את זו, הרי המסובכת יותר, המורכבת יותר, היא הנכונה ואותה, אם כשיר המחסנאי, צריך הוא להפעיל.

בניגוד למרב הפונקציות, הפונקציה הפשוטה ופונקציית ההפך הן צרות ממדים. הן מובילות אובייקט בפעולה אחת למגרה אחת בלבד. פונקציות אלו הן בסיס ההכרה שלנו, אך רצוי לצמצם את פעולתן. כאשר מנגד תתרחב פעילותן ותגלוש למרחבים אסורים, יהיה הדבר לרועץ.
הפונקציה הפשוטה לכשעצמה כבודדת, היא הבסיס למחשבות ולזרמים הפוליטיים הנוראיים ביותר שראתה האנושות. הגזענות לדוגמה. "אני לבן אתה שחור", פונקציה פשוטה. פשוט עד טמטום. וכמובן פונקציית ההפך. "הלבן טוב מהשחור כי הוא ההפך ממנו". גם תנועות לאומניות או שוביניסטיות מתבססות תמיד על הפונקציה הפשוטה ונתמכות בפונקציית ההפך. אלו הן בסיסן. בעיה רצינית היא לנו, שקשה להביא את המחסנאי לעקור דבר ממגרה שאליה הותאם באמצעות הפונקציה הפשוטה.

 

חוגת הטיגריס.
מתי נגיד על דבר שהוא נכון? כאשר הוא טוב עבורנו.
מתי נגיד על דבר שהוא טוב? כאשר נמצא בו יופי.
מתי נגיד על דבר שהוא יפה? כאשר נבין אותו.
מתי נגיד שהבנו משהו?  כאשר נחשיבו לנכון.

והיה ונצליח להכניס דבר מה אל חוגת הטיגריס, הרי נרגיש אז הרגשת סיפוק גבוהה ביותר.

 

עם השנים יחבר המחסנאי מגרות אלו, או מדפים אלו, לאחרים, בחוטי רקמה צבעוניים. חוטי הרקמה יצרו מארג כקורי עכבישים בתודעתנו, ויחברו מגירות בעלות מכנה משותף כלשהו אלו לאלו, ואחרות לאחרות מהן, ויעזרו למחסנאי לזהות יחס זה או קשר אחר שבין מגרות אלו וחברותיהן.

נתעכב לרגע ביפה. אם דבר שקלטנו יסודר ללא תקלות או עיכובים אל מגרות מתאימות, המתויגות כבר במוחנו מקודם, הרי נגיד שמכירים אנו אותו. אינטואיטיבית או מעשית. אם "נזהה" (רגשית) בהכירנו דבר מה, גם את הפונקציות שהופעלו בסיווג אותו דבר, נגיד שהבנו. אם בנוסף להכרות ולהבנה, מארג קורי חוטי הרקמה יקשר מגרות נבחרות אלו אל מגרות הנושאות במוחנו תוויות חיוביות באופן כללי, הרי נגדירו כיפה. עץ יפה, שקיעה יפה, תמונה יפה, יסווגו מידית אל מגרות מוכרות כבר, בפונקציות שנזהה, יתקשרו בתודעתנו לדברים חיוביים, ולכן יהיו יפים בעינינו.

במהלך הזמן, יש גם וייווצרו קונפליקטים במוחנו. המחסנאי, לא תמיד ימצא את הפונקציה המתאימה לקלטים מסוימים. יש ויישארו חוטי רקמה פרופים, לא קשורים אל מגרות או מדפים. יש ומגרות סמוכות יריבו בניהן, או יסתרו זו את זו, ויש שמגרות מתאימות לא תמצאנה.
מקרים כאלו, שבהם נתקל המחסנאי בבעיות בסידור וסיווג הסובב לנו, אינם נדירים. נדיר אבל שיטרידו את מנוחת המחסנאי בצורה רבה. תמיד יכול הוא כמובן לשלוח ידו אל הפונקציות הפשוטות כפתרון חירום לסידור המציאות. ויש שיעשה גם כך. אך ישנם המקרים בהם יסלוד המחסנאי משימוש ממושך או חוזר ונשנה בפונקציות הפשוטות, ואז יקרה שיעמוד הוא חסר אונים אל מול המציאות המתעתעת.

מרב המחסנאים, אם לא יתעלמו, יפנו באמת אל הפונקציה הפשוטה שתקל מהם את עומס הסיווג. זהו פתרון פשוט ונוח ביותר. לא תמיד אבל נכון. לעומת זאת ישנם מקרים, נדירים יחסית, בהם יעבור המחסנאי תרפיה עצמית כדי להתמודד עם קונפליקטים אלו. המחסנאי ינסה לפתור את הקונפליקטים על ידי מציאת סדר חדש, בניה חדשה של מגרות וחוטי רקמה, וזאת כתרפיה לחוסר יכולתו להתמודד עם הסדר הקיים. תרפיה זו נכנה תהליך היצירה האמנותית. את תוצאותיה נכנה אומנות.

 

ניספח

חוקי המערבון.

מאלפים הם החוקים שנמצא במערבונים. על השולף המהיר, "חוק המערבונים הראשון", כתבתי במאמר שיפורסם כאן בקרוב. בנספח זה ארחיב בקצרה על "חוק הטוב הרע והמכוער" הוא "חוק המערבונים השני".
לצד אידאולוגיות אנרכיסטיות דגולות, מציג בראש ובראשונה, המערבון הענק של סרגיו לאונה, הטוב הרע והמכוער, צד מהותי בתפיסתנו הבסיסית את המציאות, המתקשרת לכתוב במאמר זה.
שלוש דמויות מרכזיות בסרט אשר מוגדרות כ"טוב", "רע" וכ"מכוער". אבל בעצם, הרבה הבדל מוסרי בין הטוב לרע או למכוער קשה למצוא. אם כך מדוע האחד טוב והשני רע? עושה רושם שלכל אחד מהם הוצבה כבר בתחילת הסרט, תווית להגדרתו וממנה שואב הוא את קיומו. כלאמר לא האופי הוא שמגדיר אותם, לא מעשיהם, אלא התווית שהוצמדה להם על ידי הבמאי. הטוב, טוב מתוך הגדרתו כטוב, לא כתוצאה ממעשיו או אופיו, בדיוק כפי שהרע הוא רע כיוון שהוא מוגדר רע.
נכון, זו פשוט הפונקציה הפשוטה.
קלינט, בלונדי, הוא טוב כי הוא טוב. כי הוא הונח מלכתחילה בעזרת פונקציה פשוטה- קלינט–> טוב, במגירת הטובים, וזהו.
לי ואן, אנג'ל אייז, הוא רע, כי באותו אופן, בעזרת הפונקציה הפשוטה, הונח הוא במגרת הרעים, ככה זה, וזהו.
נשים לב שיש כאן ובמערבון קודם, חידוש של סרגיו לאונה הבמאי. אם משווים את סצנת הפתיחה בסרט בעבור חופן דולרים, לסצנת הפתיחה בסרטו של קורסאווה יוגימבו, שהיה הבסיס למערבון המדובר, נראה שלמרות שהסצנה זהה בשני המקרים, הרי קוראסווה נצרך לצידוק מוסרי לחיסול היריבים. היריבים מתפארים לפני חיסולם באזני יוגימבו בפשעיהם שעונש מות כבר נקבע להם בגינם ובכך מקנים לסמוראי הצדקה מוסרית לפגיעה בהם. לאונה מוותר על הצטדקות זו. הטוב ממהות הגדרתו, אצל האיטלקי, עומד מעל הצורך להיות צודק…

דבר דומה ניתן לראות גם ביצירתו של המערבוניסט של המאה התשע עשרה, ריכרד וואגנר. באופרות שלו הגיבור הוא גיבור כיוון שהוא כזה. זה לא שהוא מגלה תכונות יוצאות דופן, מוסר נעלה, מחשבה יצירתית וכדומה, אלא הוא גיבור כיוון שנולד לתוך מגירת הגיבורים. גם אין כאן עניין של אומץ. זגפריד אינו מגלה פחד, לא כיוון שאמיץ הוא, אלא כי לא למד פחד מהו. לכן גם האומץ הוא לא זה מה שעושה את זיגפריד לגיבור. עצם הגדרתו ככזה עושה אותו למה שהוא.
כמובן גם האלים הם אלים לפי תפיסת וואגנר, לא בגלל יכולת על טבעית, אלא כיוון שנולדו פשוט אלים.
ראיתי פעם הפקה בביירוט של הרינג בה הולבשו האלים בחליפות כבני אדם. מעצבת התלבושות טענה ש"תמיד ידעה שאלים הם גם בני אדם" ומכאן "ההשראה" ללבוש האנושי… (חליפות אירופאיות). קשה למצוא פספוס גדול מזה לעולם הוואגנרי. האלים לא יכולים להיות בני אדם באופן מהותי אצלו.
כלאמר גם בעולמו הלירי של וואגנר, דמויות (וגם עצמים ורגשות, האהבה של טריסטן ואיזולדה היא כתוצאה של שיקוי- פונקציה פשוטה) מקבלות את תקפותן מתוך הפונקציה הפשוטה, ושיוכם למגרה זו או אחרת בעזרתה.

כיצד קשורים עולמות פיקציה אלו, הקולנוע והאופרה, אל המציאות?
זהו, שהמציאות בהרבה מקרים ועבור הרבה אנשים, עובדת בדיוק לפי חוקיות זו.
רוב בני האדם מגדירים לעצמם, בעזרת הפונקציה הפשוטה, מהו טוב ומהו רע, מיהו טוב ומיהו רע, ונשארים נאמנים להגדרה זו ללא קשר להתפתחויות. יותר מכך, ההתפתחויות מפסיקות להשפיע על ההגדרה הראשונית ומתנתקות ממנה.
שימו לב כמה פעמים, אנשים, עמים, קבוצות, הגדירו קודם לכל את עצמם כטובים. ולכן הם, כטובים, הרשו לעצמם לעשות מעשים  שבעצם מתנגדים לטוב. כטובים התירו לעצמם להרוג, לשעבד, לרדות. מה הבעיה? הרי הם הטובים! האחרים הם הרעים.
כאן הסכנה בהפעלה יתרה של הפונקציה הפשוטה והאלהת חוקי המערבון הראשון והשני. לצערנו העולם נוהג לפיהם.

 

מאמר מוסגר- המכוער במערבון שנזכר לעיל, הוא דמות מקבילה. אינו רע ואינו טוב מהגדרתו. הגדרתו נעה במקביל. הגדרה שכמובן אינה קשורה לחלוטין במעשיו או עולמו הרוחני. אבל כיעורו מוציאו מן העולם, מוציאו מחוקי המשחק, מעניק לו את הזכויות של הטוב ואת זכויות הרע. חובות אין לו. הטוב והרע מחויבים בהשפיעם במעשיהם על העתיד, המכוער מתגלגל אליו. הטוב שייך למגרת הטובים וחייב להישאר בה, לא במעשים אלא בהוויה. כמוהו גם הרע למגרת הרעים. המכוער צף בקיומו ולא שייך לשום מגירה. לכן הוא מכוער. גם אם אלמנטים אנרכיסטים ניתן למצוא בשלושה, הרי המכוער הוא האנרכיסט האמתי ביניהם.

 

סגור לתגובות.