לאלה ה.

 

(וריאציה על סיפור שכתבה רחל מיכאלי לאלה)

פרולוג

בהתחלה תמיד בא האביב. לפני כן היה חורף.
ואז בחורף ישן הכל. רק שר רוח ושר גשם, כאן ושם, מוכיחים להכעיס את ערנותם.
וקר מאוד בחורף, ואז נהיית ההתחלה, ואז האביב בא.

האביב

השמש זורחת, העץ פורח והמים בנחל שוצפים בעדינות. שר רוח ושר גשם אוספים מיטלטליהם ויוצאים בחשאי לחופשה. (אולי אלסקה? אולי אפילו לאנטרקטיקה!).
האביב בא!

העץ ירוק וגם הדשא.
הדשא צומח וגם הפרח.
הפרח פורח וגם שולמית.
שולמית פורחת, פורחת משימחה כמובן, כי האביב בא.
שולמית היא צפור קטנה וחיננית, הגרה בקן נאה ומסודר על הענף השלישי משמאל אצל ירוחם העץ. שולמית אוהבת את ביתה, וירוחם העץ מחבב את שולמית, שדואגת לפנות את העלים הנושרים בסתיו.
ירוחם העץ הנו משכן נאה לכמה וכמה ציפורים שבנו קנם בענפיו.
הרחק מעלה בראש העץ דר אום האוח. עיניים יוקדות ורצינות של אבן, מקור חמור וחכמה של יער. ממרום מושבו ישקיף הוא אל המרחקים, יום וליל, יום וליל.
תחתיו מימין, בקן מאוורר על ענף מוצק גרים יונה ויון (המומחים לחשבון), וממול העורב השחור, ברע הערמומי.
על הענף הרביעי מימין גר צוף החצוף, ומשמאל הזמיר היהיר.
קומה למטה, כפי שנכתב למעלה, גרה שולמית הנאה, ובענף מולה לא דר איש, כלאמר ציפור. ברק פגע לפני שנים בענף, והיום סדוק ומפוחם, ונראה היה לכל שאין ראוי הוא למגורים.
קומה שנייה בצד האחד, גר יחיאל הנחליאלי הקפדן והמסודר, ומנגד דר השחרור המפוזר. הפכים שכאלה…
ובענף הראשון מימין, ובענף הראשון משמאל, בשני קנים נאים, גרים גרי ולרי זה מול זה. וכולם ידעו שאין זה מקרי שגרי ולרי גרים איש אל מול רעהו, זאת אומרת, ציפור אל מול רעהו. גרי ולרי- האנפים.

האביב המאוחר

האביב כמעט ותם, והקיץ כבר לא ממש נם, ניקתה שולמית וטיפחה את קינה הנאה. רפדה כאן, הדקה שם, והנה הכל כבר מוכן. מוכן לגוזל, אולי אפילו שלשה. גוזלים שיבקעו מביצים בקן החם. הגוזלים צריכים כמובן אב, ידעה זאת שולמית, ואב לגוזליה רוצה שולמית לאהוב.
מי יהיה אב לגוזליה?
הביטה סביב הציפורה, וראתה את שכניה, דיירי העץ ירוחם.

אום האוח הוא מאוד חכם, ויכול אפילו לראות את הים. ממרומים למרחקים ישקיף, אך את דלת אמותיו יפקיר…
  לא! אין רוצה אני את אום האוח. אמרה שולמית.

ברע העורב לפעמים נחמד, חשבה, אבל בצחוק עיניו, פיו ידבר לא את שלבו ירגיש…
  לא! אין אוהבת אני את ברע העורב. אמרה שולמית חיש.

יונה ויון כלל לא באים בחשבון. הם זוג מהשמיים זה נכון. ושקטים הם כל היום…
  אך מה לי ולהם, חשבה שולמית בהגיון.

הזמיר שדר מעלי, הרהרה, שר יפה וגם מצחיק מאוד. נעים בחברתו כששמח… אך כשעצוב? ומה עוד?
  לא, אין אוהבת אני את הזמיר.

מר צוף הוא חצוף! שותה צוף מן הפרח וכלל לא טורח לבקש רשות…
  לא ולא, אין אוהבת אני את מר צוף. אמרה שולמית.

את השחרור רור מחבבת אני, חשבה שולמית, ליצן גדול. אבל הפיזור שהוא משאיר בכל…
  לא, את רור מחבבת אני אמנם, אך לא אוהבת.

הנחליאלי קפדן מידי לטעמי, וגרי ולרי האנפים, הם הרי כבר זוג. ומאוהבים עד צמרות העצים.

התעצבה שולמית הציפורה וחשבה לעצמה:
  שכני יקרים לי מאוד, ומחבבת אני אותם,
  אך אהבה אמתית? אהבה אמתית אין כאן.

[X=nextPage=X]

קיץ

בוקר אחד עם שחר ועם רוח מזרחית קלה ונעימה, הגיע מן המדבר הרחוק צפור נאה ומוזר שכדוגמתו מעולם לא חזה הפלך.
בתחילת הקיץ היה זה.
הקיץ בא ועמו גם החום. השמש יוקדת מעל, מסנוורת. האוויר מעיק ואביך, הדרכים שוקטות בעצלות. רק בצל ענפי ירוחם העץ- רחשים של נועם. אווש עדין מרעיד את העלים שבצלם חסים דרי העץ. רחש מהפנט.
אום האוח מפהק באריכות, מצל פניו מהאור, יון נושק ליונה, ברע העורב השחור מבריק נוצותיו, צוף קורא עיתון, והזמיר משפר תסרוקת נוצותיו אל מול ראי עגול מעוטר בפרחים של נחושת. יחיאל הנחליאלי במשקפיים בודק בדקדקנות מחברותיו, ורור השחרור נדמה היה לו שביתו מסודר מידי לטעמו, והריהו פורע ומבלגן בכל.
גרי ולרי? הם הרי מאוהבים.

שולמית נאה כתמיד, בקינה המטופח, רוקמת מפית נאה כשלפתע משך את עינה ציפור מוזר אשר ניצב למרגלותיים, הביט מעלה אל העץ, ובחן את ענפיו. עיניה של שולמית פגשו את עניי הזר.
  -אהה! בוקר צח לעלמה- אמר הוא.
  -בוקר צח- החזירה שולמית, תוהה לפשרו.
  -עץ חביב למגורים, האין זאת?- הוסיף הציפור בקול נעים -ואם עיניי אינן מטעות אותי, הרי פנוי הענף שאל מולך-
  -אכן פנוי הוא- השיבה שולמית -אך אליה וקוץ בה, אין ראוי הוא למגורים שכן הברק פגע בו-
  -כפתור ופרח, עניין שולי!- צחק בחן הציפור -השכנות היא המפתח, ואם השכנות נאת נוצות כעלמתי, הרי זה הענף הוא כל חפצי-
שולמית הסמיקה קלות למשמע המחמאה, נבוכה החזירה בבלבול מהוסס:
  -תודה, גם נוצותיך הפרופות נאות מאוד-
  -חן חן לך- אמר הציפור באצילות -אם כך סוכם, אדור אל מולך-
  -ברשות העץ ירוחם- אמרה שולמית -לעונג יהא זה לי-

וכך היה.
האורח מארץ הניכר, מן המדבר הרחוק, קבע את מושבו על הענף, מול קנה של שולמית. היה הוא, הזר, נעים הליכות, ונהג באצילות בכל, ובאצילות ענווה בשולמית. אצילות שהייתה ניגוד לרזונו, פיזור נוצותיו ולהופעתו המרושלת.

אז אלה, כפי שעשוי לקרות בחיים וכפי שקורה תמיד בספורים, התאהבו זוג הציפורים.

הציפור האציל היה מביא לעתים פרחים לשולמית, ושולמית הייתה מסמיקה ומופתעת. שולמית הייתה שרה שיר. רק בשבילו, והוא היה מזיל דמעה. היו יושבים שעות ארוכות על ענף, ראשה בחיקו וראשו בחיקה, מביטים בכוכבים ובסהר הירח. שולמית הציפורה ובן המדבר, הציפור.
וכך חלף זמן, ואז חלף הזמן שבעקבותיו, והקיץ כבר בשיאו.

שיא הקיץ

צהרי יום, סוף תמוז. הציפור האציל ושולמית הציפורה הנאה, חמורי סבר מנהלים שיחה כבדת ראש. שולמית אוהבת את בן המדבר, וביקשה שיהא הוא אב לגוזליה. הציפור שוקל בעיון את דבריה, אוחז ברכות בכנפה. שולמית מרכינה ראשה. היא יודעת, יום יבוא וישוב הציפור האציל, אהובה, אל המדבר.

 -שולמית- אמר האציל ברוך -יקרה את ללבי כקרן השמש לחמנית. רוצה אני להיות אב לגוזלייך, אך יודעת את שיום אינו רחוק, בו ישאוני כנפי אל המדבר הרחוק-
-אשר יגורתי יבוא- אמרה שולמית והרימה ראשה -מוכנה אני לכך ורוצה שאתה, אהובי, אב לגוזלי תהיה.

שלהי הקיץ

כשציפור וציפורה יולדים גוזל, יש בזה מעשה אהבה גדול.
אהבה בין ציפור לציפורה, וגם אהבה לעולם שסביבנו.

ציפור וציפורה רואים את היער הירוק, את הים העמוק, שומעים את המיית הרוח וציוץ העפרוני, מרגישים את ליטוף קרני השמש, ורואים כי טוב.

ציפור וציפורה, יקר להם רחש העלים, לחש הגלים, שדות של פרג ופלגים קוצפים מים.
מביטים סביב, ורואים כי טוב.

ציפור וציפורה עוקבים אחר ירח שצועד עימם, והנה ענן שמשיג, והילה ונוגה משתעשעים בין ירח וענן.
ציפור וציפורה מחייכים, ורואים כי טוב.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד בשלהי הקיץ.

סתיו

עלה צהוב נושר, נופל בזיגזג מענף, ורוח מכה באסופת קוצים יבשים.
עננים מאפירים בשמיים.
אין ספק! הסתיו הגיע.

הסתיו הגיע גם לירוחם העץ, שעליו האדימו.
אום האוח מתכרבל בנוצותיו, ובעקישות עוצם עיניו אל מול הרוח.
יונה ויון, בחיפזון, מרפדים קנם, וברע העורב- שחור. שחור גם בקיץ, גם בחורף. שחור באביב, ושחור אפילו בסתיו.
באחו מעטו הפרחים, וצוף שומר את גזרתו. מנגד שר הזמיר שירים נוגים, על הסתיו. ויחיאל הנחליאלי מיואש. כאן יסדר, שם יפרע הרוח, שם יארגן וכאן יתבלגן.
רור השחרור לעומת זאת מאושר. הסתיו היא העונה החביבה עליו. הכל בפיזור- הרוח, עלי השלכת, הגן האחו, פשוט תענוג.
וגרי ולרי? הם הרי מאוהבים…

ובקומה השלישית אצל ירוחם העץ שעליו מזהיבים, שמחה וששון. שולמית ואהובה הציפור בן המדבר, מפנקים את גוזלתם רכת הנוצות, ומרעיפים עליה כל טוב. הגוזלה כבר יודעת למתוח כנפיה ומציגה לכל את פלומת הנוצות החדשה. בשבוע הבא תלך היא לגן. שם תלמד לשיר ולרקוד.

אפילוג

בסוף תמיד בא החורף. אחר כך יהיה אביב. ואז, באביב, הכל יפרח, והשמש יזרח, והציפור ישיר, והלבנה תבהיר.
ובחורף ישן הדוב וגם הקיפוד. ובחורף, שר רוח ושר גשם מרקיעים עצמם על טבע ואדם, הר ועץ, יום וליל.
ובקומה השלישית אצל ירוחם העץ, שרה חרש שולמית, שיר ערש לגוזלתה המנמנמת בעריסה. וצלילי השיר הקסומים נארגים בחלומות הגוזלה, ואט אט מוצאים דרכם מעלה מעלה, דרך ענפי השלכת של העץ, אל הרוח, ועמה נעה תשזורת הצלילים והחלומות מזרחה, רחוק רחוק, אל המדבר….

 

סגור לתגובות.