פעם לפני מלן זמן

פעם לפני מלן זמן, יצא לי לעבוד עם סטודנטים אמריקאים. מפה לשם דברנו כמובן גם על מוזיקה וכמובן גם על יוהן סבסטיין, ורבים מהסטודנטים היו אומרים: אההה, את היצירה הזו שרתי במקהלה של הכנסייה…
ואני תמהתי, והרי אלו כולם אתאיסטים… ורחוקים מן הדת. מה להם ולשירה במקהלת הכנסייה?

בערך באותו זמן קראתי את עגנון. בכמה מסיפוריו הוא מתאר על הגיעו לעיר זו או אחרת שבתפוצות, ואיך שפנה לבית הכנסת והניח תפילין. ברור בהקשר שלא מתוך דתיות או אמונה הוא עושה זאת. אלא כאקט תרבותי. שייכות למסגרת מסוימת שנעים לו בתוכה, ללא קשר לאמונה.

בערך באותו מלן זמן רכשתי ביד שנייה אנציקלופדיה למוזיקה בשפה העברית, שלדעתי נכתבה עוד לפני קום המדינה הציונית. בין המונחים השונים של ענייני מוזיקה, עלה וצף עולם מופלא של מוזיקה ומוזיקאים, מלחינים וחזנים, שמרכז יצירתם היה בעולם המוזיקה הדתית היהודית.

ואז חשבתי לעצמי: קיבינימט, למה אני לא יכול פשוט כך, ללכת לאיזה בית כנסת רק כדי לשמוע איזה חזן אדיר בשירה אדירה?

מי לקח את זה מאיתנו?

לדעתי יש תשובה חד משמעית: הציונות. עולם שלם של תרבות יהודית נמחק עם קום המדינה הציונית.

3 תגובות על הפוסט “פעם לפני מלן זמן

  1. אני לא מבין בנצרות, אבל אני מתאר לעצמי שמוסד המקהלה בכנסיה קיים כבר כמה מאות שנים.
    בסרטים רואים שהשירה בציבור ושל המקהלה היא חלק אינטגרלי מהמיסה.

    היהדות לעומת זאת, הרבה יותר 'חמורת סבר'. חזן ביהדות, הוא קודם כל שליח ציבור, וככזה הוא צריך להיות בעל מעלות דתיות – יראת שמים וכו', ולאו דווקא בעל קול פעמונים.

    למעשה, הצדקנים (שקובעים את הטון) ביהדות האורתודוכסית *מתנגדים* לחזנים מקצועיים כי זה נראה להם לא דתי מספיק.

  2. שלום קרייטון ותודה על התגובה.
    הטקסט שכתבתי כפי שבוודאי ראית הוא תגובה לדברים שכתב תומר. לא התכוונתי לנתח דבר מה בתרבות היהודית הדתית אלא להראות שיש נתק בין החילוניות לדתיות. נתק שלא חייב להיות ולכך הבאתי את הדוגמא עם המוסיקה.
    לדעתי אחד האשמים בנתק הזה הוא הנסיון להפוך את היהדות שהיא דת ביסודה, ללאום שאין לו הרבה עם הדת. ואת זה עשתה הציונות.