ברלין בין דיסנילנד לג'ונגל

 

 

כשהייתי ילד היו לי שני חלומות. לבקר בדיסנילנד, ולהיות בין החיות באפריקה. החלום הראשון- כי, כמו לכל ילד, העולם הדמיוני קסם לי. לא רק כמפלט מהמציאות, אלא כמציאות אפשרית. השני- כי אהבתי חיות (ולכן אני גם לא אוכל אותן) וטבע. עם השנים החווירו החלומות, וננטשו. את דיסנילנד לא ראיתי, גם באפריקה לא ביקרתי, ומן הסתם גם לא אבקר בהם. הדהות היום ברורה לי, ואין בי צער על כך.

מדסנילנד הסתייגתי בגלל השקר, ומערבות אפריקה התרחקתי בגלל האמת.

 

לפני מספר ימים יצא לי להצטרף לקבוצת סטודנטים בסיור בברלין. הסטודנטים לארכיטקטורה באקדמיה בצלאל בירושלים, משתתפים בקורס לארכיטקטורה אורבנית שבמסגרתו הם מבקרים בברלין. הכיתה המעופפת של אריך קסטנר מתגשמת לנגד עיני… כשהייתי אני סטודנט, באותו מוסד, לפני מלן זמן, סיור הארכיטקטורה המרוחק ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו, היה למאפיית הלחמניות שבמאה שערים… בארבע לפנות בוקר…
והנה הסטודנטים של היום מבקרים בברלין…
וואלה קידמה…

הסיור יצא מהאופטבהנהוף, תחנת הרכבת הראשית החדשה של ברלין והסתיים ברחוב גרוסהמבורגר. אביא כאן מקצת מהדברים שעלו בסיור.

תחנת הרכבת הראשית של ברלין היא כזו רק שנתיים. קודם לכן הייתה התחנה הנוכחית- אחת קטנה מבין רבות, והתחנה הראשית של אז, התחלקה בעצם בין מזרח למערב. היום תחנת הרכבת שלפננו היא שער העיר. היא הדבר הראשון שאמור לפגוש המבקר המגיע על מסילת הברזל לברלין. המתכננים גאים שתחבורת הרכבות מגיעה העירה מתחת לפני הקרקע. באים מהאדמה ויוצאים החוצה. הנוסע רואה אור שמש ראשון של ברלין (או עננים) דרך קמרון זכוכית והקירות השקופים, רק כשיגיע לתחנה.

בין הקומות הרבות נשאלה שאלה מנהלתית, מי מהסטודנטים מתכנן לבקר במוזאון היהודי. כמה הרימו ידיים והותקפו מיד ללא אזהרה: למה? מה אתם לא יהודים? אתם לא מכירים את היהדות? שבאתם עד לכאן ללמוד עליה? הייתם כבר במוזאון ישראל במחלקה ליהדות? אז למה? מה אתם מחפשים דווקא כאן במוזאון היהודי?
סטודנט עונה שהגויים באים למוזאונים יהודיים שבעולם כדי לראות איך היהודים חיו פעם, הישראלים הולכים לשם כדי לראות כיצד היהודים מתו.
יש בזה אמת, לדעתי, ולכן המוזאון של לבסקינד הוא כזה כישלון.

 

הגענו לרייכסטג. מבנה שנבנה בסוף המאה התשע עשרה ומאז נהרס פעמיים, ובין ההרסויות אלו לא הספיק אפילו להשתקם. כיום המבנה פעיל ומשמש מושב הפרלמנט. בפרוספקט המצויר מצוין שלפננו בניין הפרלמנט המבוקר ביותר בעולם. מיליונים מבקרים בו בשנה. התור שמחכה לנו מנסה להוכיח את הפרוספקט, ובהצלחה.

שער ברנדנבורג. עוד שער של עיר. קודם ראינו שער תת קרקעי, וכעת שער שיושב על אדמה. את שניהם לא הייתה כוונה לנעול. שניהם היום לא בקצה העיר כפי שראוי לשער להיות אלא במרכז העיר. אחד מבחירה והשני כי כך החליטה התפתחות העיר.

על השער ניצבת רוכבת על מרכבה רתומה לארבעה סוסים. מנסים לדהור קדימה אל תוך העיר. על תחנת הרכבת הראשית קימרון זכוכית, מתעגל בניצב לציר הרכבות הבין לאומיות. כאילו מנסה לעצור אותן. על הרייכסטג כיפה, גם היא מזכוכית. שכבר נעצרה שם. לא מנסה לפרוץ לעיר, לא מנסה לחסום כלום. כיפה שבעה, רובצת בשובע, שרק לעשירים יש.
מבנים שמיצגים. האחד חוסם השני פורץ והשלישי רובץ.

הבנק של פרנק גרי סגור. בחוץ, חזית שטוחה בצבע החול כפי שהחליטו המחליטים, ובפנים חי ונושם פרנק גרי.
בפינת הכיכר מלון ענק ישן, שהוא בעצם חדש, שזכה בפרסום נצח כשמיכאל בן יעקוב (בשמו היהודי) הציג לראווה לעולם ומלואו את עוללו, דרך החלון (ולא מאובטח כפי שתקן הורי כלשהו דורש…).

הבנק של גרי, המוזאון של ליבסקינד, האנדרטה של אייזנמן, הכיפה של הפרלמנט של  העם הגרמני, הארמון של סינדרלה, המרפסת של מייקל, השטיח של אלדין, המסכה של מיקי מאוס…

דיסנילנד.
חיוך ענק על פנים של מיקי מאוס במצעד ראווה תחת קונפטים צבעוניים. חיוך מפלסטיק שמאחוריו צבע אדום זוהר, שמאחוריו מסכה, שמאחוריה איש או אישה, שמאחוריהם… אין מושג… הכול יכול לבוא שם, ורק לא חיוך. קליפה שעוטפת קליפה שעוטפת קליפה…
ומנגד אפריקה, האמת ערומה יותר מצילום רנטגן. הטבע לא מסתתר. האדום הוא דם וקונפטים לא יורדים מהשמיים. אפילו קליפת בננה יש מי שיאכל…

ואנחנו במרכז ברלין,
בעצם, ברוכים הבאים לדיסנילנד. התייר המצוי הבא לברלין ומבקר במרכזה הגאוגרפי חושב שמבקר הוא בברלין. טעות! זוהי דיסנילנד. שום דבר אינו אמתי כאן. אין זו ברלין. זוהי דיסנילנד! ברלין היא בקרויצברג, בווילמרסדורף, בנויקלן, בפרנצלאוברג, בפרידריכסהיין. ברלין אינה אונטר דן לינדן פינת פרידריכשטרסה. ברלין אינה התור לרייכסטג, ואינה מי השפרי תחת הגשר הסרגלי. ברלינאים לא תמצאו כאן, רק תיירים. כל השנה. רק תיירים. את הברלינאי היחיד שהיה אותו היום באזור לא הצלחתי לראות, כי אין באונטר דן לינדן ראי. (כשמבקרים בדיסנילנד הדבר האחרון שרוצים לראות זה את עצמנו, לא?)

הכל מזוייף, הבנק בכלל לא שייך לגרי, העוברים בשער אינם נכנסים אל העיר, וגם לא יוצאים ממנה. תחנת הרכבת הראשית נפתחת אל שום מקום, אל ריק. מובילה אל כלום, אולי רק לעוד רכבות, כמו תחנת סחר אינטרגלקטית בסיפור מדע בדיוני אפוקליפטי. והתור האין סופי של התיירים הוא לא הדרך אל הרייכסטג, אלא מוביל אל כיפה דקורטיבית דבילית, שיכולה הייתה להיות בכל מקום, והבניין לא היה חסר.
הכיפה היא רק אלמנט קישוטי ואינה מחפה את המבנה. היא פרוצה לרוח ופתוחה לגשם. אין צורך בה לתפקוד המבנה. היא אינה גג המבנה. היא אשליה גדולה. כמו אשליית המבקרים שבאים לראות את בית הפרלמנט. המבקרים, אותם פרטים קטנים, אפסיים, חסרי אישיות שעושים את הסטטיסטיקה. באים לחוות את מוסד הדמוקרטיה, ליצור קשר עם השלטון, ומוצאים עצמם מובלים בלולאות לולאות מעלה מעלה אל שום מקום, שם רק רואים רחוק רחוק, אבל כלום ממשי. מי שמכיר רואה את הטויפלברג עם הכדורים הלבנים עליו, אולי כאזהרת העבר למי שרוצה להבין את ההווה. ארובות מעלות עשן רואים, אפילו את הגג של גרי רואים, זאת אומרת לא הגג שלו אלא של הבנק… אבל אפילו מושב אחד של חבר פרלמנט אחד אי אפשר לראות. השתקפויות האור על תקרת המבנה האמתית מפריעות. אומרים שבלילה רואים טוב יותר… כשהאולם ריק… אז האור המלאכותי שבפנים גובר על החשכה האמתית שבחוץ.

תיירים נכבדים יצאתם פריירים, ביקרתם בכיפת זכוכית, לא במוסד הפרלמנטרי. עובדים עליכם. כמו בארמון סינדרלה שבדיסנילנד. לא ארמון, ולא סינדרלה. רק ששם, בדיסנילנד, אתם מודעים לאשליה. אתם יודעים, גם אם לרגע אתם מתעלמים מכך, שמתחת למסכה של אלדין נמצא לבטח בחור צעיר, שמנסה כולה להרוויח את לחמו, החיוך שלו זו רק תחפושת, השטיח שלו קשור בחוטים, והוא מן הסתם אפילו אשכנזי…

בין לבין חוצה אותנו מבנה שתוכנן עם סרגל.
מבני הממשלה ובקצה בית הקנצלרית. מבנה ראש הממשלה הגדול באירופה… או משהו כזה. מכונת כביסה בשיגעון גדלות. מכבסת ומכבסת. מכבסת מה?

הארכיטקט קיבל סרגל במתנה וניסה אותו על תכנית שטח מקרית שמצא במקרה על השולחן. הפקידים לא ידעו, לא הבינו, לא ראו, כולה פקידים, והפכו את הנייר למבנה שחוצה נהר פעמיים ויבשה שלוש כאילו הם כלום. וזו ברלין? באמת משהו חושב שיש ברלינאי אחד שגאה במגלומניה הזו?

באפריקה שבה חיות חיות הפרא, שולט חוק הג'ונגל. כמו שראינו בסרטי טרזן. האריה יוצא לצייד. הזברה היא הקרבן. היא לא מסכנה. היא קרבן. בטבע אין מסכנים. יש חוקים. וחוק הטבע אומר שהאריה יטרוף את הזברה. עד שיבוא טרזן. טרזן שומר על החברים שלו. במיוחד על צ'יטה.
גם כאן בין האופטבהנהוף (תחנת הרכבת הראשית) ופרידריך שטרסה שולטים חוקי הג'ונגל. כוחות ענק שמזיזים המוני מרקים גרמניים והמוני אנשים בחתימה אחת על מסמך. חוקי ג'ונגל שכפו את תחנת הרכבת הראשית, את שער העיר, את אזור הקניות, את היוקרה שבאזור, את הקווים הישרים, את היוהרה ואת המגלומניה. אין עבורם מסכנים. הם חוקי הג'ונגל.

נגמלתי מאהבת דיסנילנד כי הבנתי את השקר שבגן השעשועים. נגמלתי מאהבת אפריקה הפראית כי ראיתי את האמת האמתית שבגן האלוהים. את מרכז ברלין לא אהבתי מעולם, כי עבורי הוא דיסנילנד בו שולטים חוקי הג'ונגל.
וכאן אין טרזן.

 

 

רמזורים

 

 

תגובה אחת על הפוסט “ברלין בין דיסנילנד לג'ונגל

  1. ביותר . שקיפות מוחלטת של מאוויים, חולשות, אשליות, צרכים. מי כמוני, מיכאל, יודע את זה. (תרדו כבר מהנפנוף במרפסת, הילד כבר בן 35)