על לשון המאזניים

 

אין ברשימה זו לסכם נושא אלא להאיר עליו כבזרקור המשייט על במת תאטרון, עוקב אחר הניצבים בקרב בן הנרי הזה נגד פיליפ האחר, או אולי בעצם, להאיר עליו, על הנושא, רק בפנס כיס של פורץ המטיל אלומה עגולה, לא ברורה בגבולותיה, על המדפים הריקים, תחת לכנפי מאוורר ענק שבתקרה, במשרד של בלש פרטי, בכוונה למצוא אמת כלשהי, יחסית, בודדת, שאבדה.
אין ברצוני להיכנס לוויכוחים סמנטיים. הכתוב למטה הנם הגיגים ששורשם טבוע במערכת המושגים שלי, שמעט לה עם ההגדרות המקובלות בעיתונות או בספרי ההיסטוריה.

א.
הכל תלוי בלשון המאזניים. יש כאלו שיראוה נוטה לצד זה, ויש שיראוה נוטה לצד האחר. יש שירצו להטותה לכאן, ויש שינסו להטותה לשם. הכל תלוי בה וכולם מתעלמים מרצונותיה. רבים לא יראוה, ואחרים ידחקוה אל מחשכי בורות. חלק הארי שבוויכוחים, והטיעונים, והדיונים, והריבים, וההתנצחויות, והפולמוסים הרצים ברחובות הדיגיטליים ובמסדרונות הלא כל כך, היו נחסכים אם אך הייתה מתאפשרת ללשון המאזניים להציג עצמה בפרהסיה, ולזכות במשקלה האמתי.

שתי כפות למאזניים ולשון אחת. כף מזה וכף מזה, ובתווך הלשון. בכף אחת רובצת המדינה. ובכף שמנגד יושב גאה האדם.

מי כבד יותר?
מי צריך להיות יותר כבד?
האם מותר להכביד צד אחד?
האם יש מצבי חירום?
אלו הן מקצת משאלות המפתח.

לכאן יכנסו הווכחנים וינסו תחילה בכל כוחם, בשבועות ולחשים, בקמעות ובטקסים, בשקרים ובהטיות דין, להכביד בצורה מלאכותית את הצד החשוב בעיניהם. לכוון את לשון המאזניים לצורכיהם. הם יוסיפו משקולות מעופרת, שקי חול, לבנים, גושי בטון וברזל לכף חביבתם, וזאת אך כדי לשעבד את לשון המאזניים לרצונם.
ולשון המאזניים תקבל את תנודותיה באדישות, תטה עצמה לפי הרובץ בכפיה לכאן או לשם. לעתים תוטה היא לצד זה ולעתים לזה. כל הסקלה לרשותה. מהצד החיצוני האחד ועד הקיצוני האחר. כל הסקלה.
כל הסקלה לרשותה יש רבים שיעדיפו את שוליה.
ובשוליים עסקינן.
אם צד המדינה כבד מאוד ומכריע עד יאוש את צד האדם, הרי נכנה גישה זו- פשיזם. אם לעומת זאת נוטה לשון המאזניים לצד האדם נכנה זאת הומניזם. כל הסקלה עומדת לפנינו, אך נתרכז בעיקר בשוליים.

להיכן צריכה לשון המאזניים להצביע?
"לפינה זו כמובן!"
איזו גישה צודקת?
"שלי כמובן!"
האם אוכל להוכיח? להסביר מדוע?
"לא… אבל ככה זה…"

וכך נישאים על גלי האינטרנט ויכוחים שונים ומשונים ודיונים הארוכים מן הקץ, כאשר כל צד בטוח בצדקתו, ולהוכיח בלתי ניתן. לכן יתעלמו הווכחנים מלשון המאזניים שבקומת הכניסה, יתרחקו משם, יטפסו אל קומה אחרת, באגף אחר, רחוק, משם את המאזניים ולשונה אין רואים.

מצד אחד ההומניזם, ומן האחר הפשיזם. ובתווך לשון המאזניים.
במאמר קצר זה אתמקד במהות ההומניזם ואנסה לגייס לה כוחות.

דוגמה צופית.
כפתיחה לדיון נעיין לדוגמה- בדוגמה צופית משהו.
נניח שאת, קוראה נחמדת, שטה בסירה המיועדת לשניים בכינרת עת דמדומים, בדד. שם הרי גולן ומנגד הרי גליל ומעבר להם שקיעה.
של השמש.
לפתע אי משם מגיעים עננים עבים, ועבים ענניים, ומתחילה סערה בים. מיד מצטרפת גם סופה, ותצונמי, וטייפון, והוריקן, ומכל הבא ליד, וגם אפילו רעידת אדמה. המצב סוער. הערפל כבד ולא רואים מטר קדימה. את בכוחות אחרונים מייצבת את המשוטים, סירתך נעה בטרוף אך יציבה עדיין על הגלים, ומהצד, בזוית עיניך, את מבחינה במספר טובעים בפוטנציה. מספר אנשים שספינתם נטרפה צועקים, פונים אליך בקריאתם הנואשת, מפנים את תשומת לבך, ואת מפנה את הסירה, ומתפנה אליהם.
לפניך בשלבי טביעה מתקדמים:
הנשיא. אדם ידוע שעבר הרבה, ועברו ידוע ומפוקפק או לא, שזכה להרבה ואיבד אולי יותר. זקן הוא, בן מאה, אבל נשיא.
לידו טובע המיליונר התורן של המדינה, צועק משהו על דולרים בחשבון בנק שווייצרי.
בפינה אחרת, את מבחינה בטובע בשקט, רופא בגיל העמידה. אדם שפורסם בעולם כמגלה תרופה למחלה אנושה. תרופה שהצילה אלפי נפשות. את הרווחים, כך טענו בעיתונות, תרם למוסדות צדקה.
לא רחוק ממנו מתאמץ פושע ידוע. אחד מראשי העולם התחתון. בעצם ראש המאפיה העולמית. מאפיה שהיא חזקה, אלימה ומסוכנת אפילו יותר מהמאפיה הרוסית והאיטלקית והיפנית ביחד. אדם שחיי אחרים חשובים בעיניו עוד פחות מהחור שבתקליט. אדם שרצח, הרג, גנב, פשע, אנס, תחמן, סחר בעבדים, סחר בשפחות, בכסף מזויף ובכסף שחור, מכר נשק לאויב וקנה ממנו פיסטוקים, אדם, אם אפשר בכלל להגדירו כך, שאפילו את מס הכנסה רימה, וזאת ללא נקיפות מצפון כלל. תתארי לך.
ממול את מזהה את אמך. הרתך. טובעת. רחמים גואים בך, אך גם זעם, על הילדות העשוקה, על זה שאסרה עלייך להתחתן עם צביקה פיק בגלל שהוא זמר, וגם על זה ששלחה אותך לחוג בלט. אבל אימא יש רק אחת. ואת זאת יודעת את.
בצד השני טובע כוכב הקולנוע המהולל מיקי רורק, אין מה להכביר מילים. טובע.
מנגד, מבצבץ מתוך המים, מדען צעיר מבריק, שיש שחוזים שיצליח לפתח מקור אנרגיה חילופי אקולוגי וזול בקרוב, וכך יציל את עולמנו. את אבל יודעת גם, יש לך קשרים פה ושם, שבשבוע שעבר קיבל הוא, הצעיר הטובע, הזמנה ממדינה עוינת לאנושות, לפתח עבורה פצצה שכזאת, שפצצת אטום לידה- קפצונים. הרבה דולרים במשחק. המדען שוקל וטרם נתן תשובתו. או פצצה או אנרגיה שניהם יחדיו לא הולכים.
כדי להקל על ההחלטה המוסרית הקשה שלפניך, הרי קפצתי אף אנוכי אל מימי הכינרת, ובין הטובעים תמצאי גם אותי. כלומניק שלא חשוב לאיש, שלא עשה כלום, ושלא יעשה כלום אי מתי. מכוער ומיותר.

כעת קוראה נכבדת. סירתך, דוגית קטנה. מקום אך לשניים. אין מוצא, ביכולתך להציל אך ורק טובע אחד… אז את מי תצילי?

סצנריואים אפשריים
נתאר מספר סצנריואים אפשריים.

הצלת את הנשיא. שבוע לאחר, את זוכה בפרס נשיא המדינה לאזרחות למופת. כולך גאווה. יום אחרי, הנשיא נופח את נשמתו. את נשכחת. אפילו את ההוצאות שהיו לך על הכביסה, את לא מקבלת. והוא, הנשיא, נישאר זכרו חקוק לנצח בזיכרון האומה. שזה בערך לעוד כמה שנים עד שהעולם נהרס בגלל חוסר במשאבי אנרגיה.
בינתיים, בחדרך, במסגרת על הקיר, תעודת הוקרה. כבר חודש שלא הסרת ממנה את האבק.
שנה אחרי, על שרידי המלחמה האטומית, מניחים את אבן הפינה לעיר חדשה, שתישא את שמו של הנשיא.
את פשיסטית.

מצב אפשרי שני.
הצלת את המיליונר. הוא רוצה להעניק לך תרומה כספית נכבדת, אבל העיתונות עושה סקופ מהעניין שבעבור חופן דולרים הפקרת את נשיא המדינה. את נשיא המדינה… עכשיו את צריכה להוכיח שאין לך אחות. המיליונר נסוג מהצעתו (רוצה לרוץ לרשות עירית חדרה, והדבר יפגע בסיכויי הצלחתו). חושש מחשד לשוחד…
יצאת קרחת מפה ומפה. גם כסף לא תראי מזה, וגם הוכרזת לאויבת העם.
יצאת פריירית.
את פריירית.

אפשרות שלישית.
העלאת לדוגיתך הדלה את הרופא.
ערב. את מוזמנת לארוחה צנועה בדירתו שברמת גן. זוגתו שתחיה בישלה מרק צורבה. איך שהוא העניינים נמסו ככה בתקשורת.
מיד לאחר הסופה והידיעה על האבדן, אבדן הנשיא, החל קרב על, על ביתו, של הנשיא. עיני הכל היו נשואות אל היריבים המתמודדים כתרנגולי קרב בזירה, חושבים שכל פרפור כנף שלהם בהר הכנסת גורם לטייפון באיי אסיה המזרחיים. עליך איש לא שם. רק הד"ר רצה להגיד תודה.
הרחוב צר וחשוך. הלילה צונן. את מתקדמת, בודקת בפיסת הפתקה שבידך את הכתובת. לפתע מאי שם ניגש משהו ושואל אם יש לך אש. את אומרת כמובן שאין, והאיש שהתשובה לא הפתיעה אותו, או שלא ממש עניינה אותו, דוחף אותך בחוזקה לתוך מכונית שהגיעה בטיסה ונעצרה בחריקת בלמים לצידך. משפחת העולם התחתון, המאפיה העולמית, סוגרת אתך חשבון. את סוף הסיפור לא תוכלי לקרוא.
חה, חה… את לא קיימת.

הרביעית.
קראת את שלעיל והחלטת שאת מצילה את הפושע. הפחד הוא המנוע החזק ביותר בעולם. אם אפשר היה לרתום פחד לספינה, הייתה זו, הספינה, בשעה קצרה אחת, חוצה את האוקיאנוס גוררת את כל, אבל את כל פשעי הציונים בלי בעיה.
הפושע, האב, הסנדק והרב של הפשע העולמי, זה שהצלת, מכיר לך תודה.
אחר כך הוא מכיר אותך,
ויותר מאוחר מכיר את הורייך ומיד אחר כך מכיר גם את שאר משפחתך,
וקצת יותר מאוחר אתם נישאים כדת משה וישראל באצטדיון טדי. גם נשיא המדינה החדש נוכח, ונושא ברכות פומביות ברמקולים, שבסוראונד מדהים מהדהדים בין המושבים שבשבתות צועקים בהם אוהדים שרופים הידד לקבוצתם ומביעים את דעתם על הגנאלוגיה של זה או אחר. הנשיא הטרי מאחל לזוג הטרי אושר ועושר וילדים כחול, ובשקט מהצד לוחש לך תודה. את מסמיקה, ושוכחת, ושוכחת לתמיד שבשל הפחד את כעת שותפה לפשע. אישה לפשע.

הבאה בתור.
הצלת את אמך. העיתונות הצהובה חוגגת. בוליווד רוצים לעשות מזה סרט אבל הטלוויזיה המצרית השיגה אותם. פפארצים אחרייך את מאבדת לאט לאט את כל חברותייך. חזרת לגור עם אמך.
את כלום. היית כלום ונשארת גם כך.

האפשרות השישית.
מיקי רורוק. גבר יפה תואר, שחקן, עשיר ופרומיננט.
הצלת אותו כי קיווית…
הצלת אותו כי חשבת…
הצלת אותו כי חלמת…
כי רצית,
כי את אישה,
כי את אישה שיכולה לאהוב באמת גבר.
אהבה אמתית.
גבר גבר.
והמציאות סטרה על פנייך.
מיקי חזר חיש להוליווד. את תפקיד ישו שהולך על המים ישחק שחקן אחר. לך הוא אמר סנק יו. נסע. השאיר לך לב שבור. שבוע שעבר ראית בטלוויזיה, בין פרסומת לטיטולים ופרסומת למועדון גיל הזהב, את שושנת קהיר הסגולה. בכית בשקט. הבנת.
הבנת את שקרה. הבנת שהגורל הפכפך ולא תמיד מבין אותנו. הבנת הכל, הבנת אפילו מדוע הפנה לך מיקי את הגב, הבנת הרבה, אך, איך לא, לא את מה שאת.
את אגואיסטית.

הסצנריו השביעי.
את יפת נפש. החלטת שבכוחך להציל את העולם. היית בטוחה שתצליחי לשכנע את המדען לדחות את ההצעה המפתה שקיבל ממדינה עוינת, ולהקדיש בכל זאת את חייו לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים. הרי רואה הוא את המוות אל מול עיניו. ובמצב כזה בדרך כלל, תמיד תמיד, האנשים מגלים את האלוהים או מינימום את היותם בני אדם. אז הצלת את המדען הצעיר.
הייתה זו יוהרה. אולי אפילו היבריס. מאמצייך הרבים, אפילו כאישה בנשקה, לא עלו יפה. המדען מכר נפשו לשטן ובנה פצצה היפרדיפרפלוטורמנית שמאיימת על קיום העולם. הוא נהיה מיליונר. קנה אחוזה בדובאי על החוף. רחוק.
ואת?
את קרוב. שרה שירי עם, מה שניקרא מוזיקת עולם, בגן סאקר, מלווה עצמך בגיטרה, לשערך זר פרחים, חולמת על עולם טוב יותר.
נאיבית.

קיימת כמובן האפשרות, התאורטית לחלוטין, שאת צדקת, אחת מלמד וו. או לפחות איזושהי צדקת מניפולטיבית אחרת. בין גל לגל, את עוזרת לאמך לעלות על הסירה, הדוגית לשניים, ואז את ללא מורא ופחד, ללא היסוס ורתע, קופצת הימה ומאפשרת לעבריין מנהיג המאפיה לטפס אל הסירה, ולהיחלץ.
הקרבת את חייך. בשל מה? לכאורה מתוך אהבה. אך אין זה כך. את אוחזת במחבט הבייסבול בשני קצותיו. את שולפת את מתנת חג המולד מאריזתה בלא לפרום את הפרפר הנאה שבסרט. את בוחשת, ולא מנערת, כוס משקה מבלי להרטיב את הכפית…
אמך תסבול מרגשי אשם לנצח. איזו נקמה… הפושע, לאחר זיבול השכל שעבר בסירה מאמשלך, חזר בתשובה והקים בכל הונו מעון לנשים מוכות. אמשלך מעבירה שם סדנה לבלט. את בגן עדן מסבירה לאברהם אבינו שלא היה צריך להשליך את הגר. אלוהים רק העמיד אותו במבחן, לא יותר, ואברהם נכשל. לכן הוא קיבל מקום רק ביציע… רחוק מהאקשן…

המצב האפשרי הבא שונה משהו מהקודמים.
את מגרילה בעזרת פתקים בכובע. פתק לטובע, סיכוי שווה לכולם, את מי שתצילי.
את הומניסטית.
תשובה זו היא התשובה הנכונה…

המצב האפשרי האחרון בשורה בלתי אפשרית של סצנאריואים זו:
הצלת אותי….
המממ…
יצאת פריירית…

ב.
ההומניסט בהקשר זה, רואה את מהות האדם כערך. המדינה לעומת זאת הנה בועת סבון על כף המאזניים ולכן זו, כף המאזניים הימנית, תינשא מעלה. הכף השמאלית במשנתו של ההומניסט תכבד, ולשון המזניים תיטה שמאלה. לאדם צרכים מסוימים ורצונות שלמימושם הוא זכאי מכורח היותו אדם. למדינה אין זכויות. המדינה אינה מהות אלא כלי. היא נועדה לעמוד לרשות האדם ולשרותו כדי לאפשר לו לממש צרכיו ורצונותיו. אין האדם מחויב בכלום למדינה, והמדינה, לעומת זאת, מחויבת לאדם. המדינה בעיני ההומניסט הנה ישות אבסטרקטית שקיימת אך ורק למילוי צרכים מדויקים מאוד, חדי גבולות ולא מעבר לזה. למדינה אין זכות קיום כשלעצמה. לאדם יש.
אל נא נטעה, אין ההומניסט בהכרח אנרכיסט. יש וההומניסט יקבל את קיום המדינה. יקבלה ככלי למימוש דרכו בחיים. האנרכיסט לעומתו יעדיף שהמדינה לא תתקיים כלל. ההומניסט יכול מצידו גם להאמין בתורה האנרכיסטית, אך אין בכך חובה. כפי שאין חובה שהאנרכיסט יתמוך באידאולוגיה ההומניסטית. האנרכיסט נושא עיניו אל החופש. ההומניסט יעמיד את האדם במרכז. אלו דברים שונים.
גם אם גישת ההומניסט במבט ראשון נראית אגואיסטית הרי רחוקה היא מכך כרחוק
האינטליגנציה מהפוליטיקאי.

לאדם זכויות בסיסיות. הזכות לחיות. הזכות להיות חופשי. הזכות להחליט. הזכות לנוע. הזכות לחשוב, להרגיש ולהביע את מחשבותיו ורגשותיו. וכו'. למדינה אסור בשום אופן להגיע לקונפליקט עם זכויות בסיסיות אלו ואחרות של האדם. ברגע שקונפליקט באופק חייבת המדינה להתקפל. זכויות אלו (רשימה חלקית) משותפות לכל בני האדם ואינן תלויות בכלום. לא במוצא, לא במין, לא בהשכלה, לא במילייה בו האדם גדל או חי, וגם לא בכישוריו, מגרעותיו או כישרונו, ובפרוש גם לא בעברו המוסרי או הלא מוסרי. כל אדם באשר הוא מעצם היותו אדם בכל נקודת זמן בחייו, הוא בעליהם של זכויות בסיסיות אלו. ילד, זקן, רב או כומר, הנזירה תרזה ורוצח סידרתי, לכולם אותה מנה של זכויות בסיסיות במשך כל ימי חייהם. אין איש רשאי לפגוע או לצמצם זכויות אלו, ועל אחת כמה וכמה לא רשאית המדינה לעשות כן.
זכויות אלו הנן קנינו של כל אדם. כל אדם. עניין זה הנו מהותי בתורתו של ההומניסט. אין הוא מציב אנשים אלו נגד אלו על כפות המאזניים, ואין הוא מציב חיים אלו או אחרים עליהם. כל אדם וכל חיים שווים בערכם האין סופי לאחרים, באופן כזה שהשוויון מאבד את מהות הגדרתו. אין אפשרות להשוות או להעריך חיים של זה לחיים של אחר, אין אפשרות לחבר לחסר או לבצע פעולות חשבון אחרות בחיים או באנשים. המתמטיקה מוצאת את גבולותיה בתורת ההומניזם. סימן השוויון יבוא גם במקומות שחשבון המכולת אינו מאפשר זאת. אדם ועוד אדם שווים לאדם. רב ועוד כומר כפול שלוש ערים פחות נזירה קדושה שווה לפושע. רוצח שווה לקרבנו שווים לשחקני קבוצת כדורגל שווים לכוכב רוק בשיא תהילתו שווה למחוסר בית שיכור בתחנת רכבת תחתית במסקווה. אי אפשר לכמת חיים או את המושג אדם, ולכן אין אפשרות לחשב אותם, וכמובן שאין לסחור בהם. סימן השוויון הוא, בהקשר זה, טוטלי ומתאים לכל משוואה וכמובן מאבד את משמעותו. סימן השוויון יימצא תמיד ובכל מקום כפי שמהירות האור קבועה תמיד ובכל מקום. גישה זו מוציאה את העוקץ מהמחשבה שאולי ההומניסט אגואיסט הוא והיא מסבירה מדוע הגרלת השם בדוגמה הצופית שלעיל היא היא התשובה הנכונה בעיני ההומניסט.
שתי נקודות אלו, חשיבות האדם מהמוסד מדינה, והשוויון הטוטלי בין האנשים באשר הם, הנן מכריעות בהבנת מערכת החוק, השלטון, תפקיד המשטרה, מערכות המשפט והענישה לפי האידאולוגיה של ההומניסט.

ג. מספר מילים מועט על הפשיסט.
הפשיסט רואה במדינה את הדבר המרכזי ביקום. את המדינתיות ככלל, ואת מדינתו בפרט. המדינה שלו גם כפרט עצמאי וגם כנגד המדינות האחרות. קשר עם מדינה אחרת הוא אינטרסנטי במהותו. ברית עם מדינה שכנה תיכרת אך אם לתועלת מדינת הפשיסט היא.
האדם הוא כלי שרת בידי המדינה. קיום האדם נועד כדי להעצימה. האדם חייב את חייו למדינה והיא אינה חייבת לו מאום.
הפשיסט יטען שהמדינתיות טבועה בנפשו של האדם והינה חלק מאישיותו. כהוכחה יביא הוא את ההיסטוריה האנושית ששורשיה בזמנים אחרים ובמקומות אחרים בהם השבט, החמולה וכו' היו, לטענתו, הכוח המשמר את האדם. יש ויטען הפשיסט שהשבטיות טבועה בנו גנטית, ובכך יראה הוכחה לאמיתות דרכו.
אל תטעו, אין לזהות את הפשיסט כפטריוט. אין קשר בניהם. הפטריוט אוהב את מדינתו אך לא יציבה מעליו בחשיבות. הפשיסט, יחסו אל המדינה הוא של הערצה. הערצה חולנית. הוא ימקם את עצמו נמוך ויביט מעלה אל המדינה.
הפשיסט יעריץ את המדינה,
הפטריוט יאהב אותה,
ההומניסט יבין את השקרים, את הבושה, את העיוורון שבמדינה, וירחם עליה.
האנרכיסט ישנאה.

שתי סכנות לפנינו. האחת סכנה מהמדינה. השנייה סכנה מהפשיסט. כל אחת לכשעצמה חמורה וכצמד יהיו אסון. המדינה, גם אם אנשים יפעילו אותה היא ישות המתפקדת מתוך אינרציה. גם אם האנשים עצמו את עיניהם. גם אם הכוונה הראשונית הייתה אולי לא פשיסטית, הרי את כוחה של המדינה יהיה קשה לרסן ברגע שתתגלגל זו במורד ההר. הפשיסט בהצטרפותו יחמיר את המצב, ובחוברו למנגנון המדינה יצרף חומר תנע פציץ לגלגול.
לכן יש צורך חמור למנוע את חבירת הפשיסט למדינה ומאידך לרסן את המדינה ומפעיליה.

ד. הקם להרגך
הדיבר האחד עשרה הוא הכתוב בדיו שחורה ודם על דגלו של הפשיסט: "הקם להרגך השכם להרגו".

ההומניסט לא יכיר בדיבר זה. יסתייג חד משמעית מתוכנו ומכל דבר החשוד בקרבה לדיבר זה. זהו אחד הדברים הקשים ביותר להסביר, אך קיומו הוא עקבי ותוצאה לוגית מהנחות היסוד של ההומניסט. חד משמעית, הקם להרגך הוא פגיעה במוסר, הוא כלל הסותר את עצמו ואלו שנוהגים לפיו הנם רוצחים.
הדיבר האחד עשרה, ידוע גם כ"חוק המערבונים הראשון", ומן הראוי שיישאר שם במערבונים ולא יהפוך ללחם חוקנו.
על חוק המערבונים השני נכתב לפנים כאן.

חוק המערבונים הראשון.
עומד בצהרי יום לרקע מוזיקת חצוצרה מיבבת ותקתוקי שעון עצבני, הגיבור הטוב, למותניו חגורה אלכסונית מה, כמו שגם רגליו, ובנרתיקה הקולט המפורסם. מולו בעל עיניים צרות, מגפיים שחורים וניטים מכרום מקורצף, האיש הרע. האיש הטוב ממתין. הרע מתרכז. כישרונו של הטוב הוא בזריזותו. כישלונו של הרע הוא כישרונו של הטוב. המהיר ממנו. המהירות היא המפרידה (אליבא ד דיבר האחד עשר) בין מעשה רצח למעשה חוקי. אם הטוב היה שולף אקדחו עוד בטרם הרע עשה צעדו הראשון, הרי יש כאן מין הרצח. אבל אם לחלופין הרע שלף ראשון והטוב בכישרונו פשוט מהיר ממנו, הרי לפננו קיום הדיבר האחד עשרה. הטוב קם על זה שקם להרגו. הדיבר האחד עשרה יכול להתקיים מתוקף הווירטואוזיות של המשתתפים במשחק. ללא הווירטואוזיות הראשון ששולף יהיה גם המנצח. מכיוון שטרם שליפה לא היה במעמד של הבא להרגך, הרי בכל דו קרב, ללא הווירטואוזיות, המנצח הוא רוצח.
כלאמר, הווירטואוזיות ההוליוודית (או האיטלקית) הן שמאפשרות בספרות המערבון את תקפות הדיבר האחד עשרה. בחיים שם וירטואוזיות זו כמובן אינה קיימת, לא פרקטית וגם לא רעיונית, הרי מאבד הצו את מוסריותו שגם כך, לטענת ההומניסט, אינה קיימת.
ההומניסט יצעד הלאה. הדיבר האחד עשרה מופרז ערכו. לא רק בגלל שאין בחיים מצבים מערבוניים, אלא מכיון שאין מציב ההומניסט חיים על כפות המאזניים, זה כנגד זה. הקיצוניות חשובה כאן לכשעצמה, ולא רק כדי להבהיר גבולות. מכיון שאי אפשר להעריך שווי של חיים הרי אין להעמיד את חיי להשוואה מול חיי הקם להורגי. מכיוון שלכל אדם הזכות לחיות ללא קשר לעברו או למעשיו הרי גם לקם להורגי זכות זו, אשר כהומניסט אין אני רשאי לפגוע בה. לכן אם אפגע בה הריני פושע. רוצח.
במילים אחרות, ההומניסט יטען שאם הוא צריך להרוג כדי להתקיים אז הוא מעדיף לא להתקיים.
שימו לב. שני אספקטים כאן. האספקט הטכני- שלעולם לא נוכל לדעת אם קמים עלינו להרגנו, אלא אם כבר הרגונו. תמיד קיים הסיכוי שהקם להרוג ישנה דעתו, או לא יצליח בכוונתו, לכן כל עוד לא הרגונו, אין אנו יכולים להיות בטוחים שאכן יהרוג הוא אותנו. הווירטואוזיות אינה קיימת. והאספקט השני, החשוב יותר, הוא המוסרי, הקובע שאסור להרוג ולא חשוב מהם הנסיבות.
מאחורי הקצנת רעיונות אלו, שצריכה לבוא בחקיקת חוקי המדינה, מסתתר אספקט שלישי, ההכרה באפסותו של האדם. הנקראים "הומניסטים" האיטלקיים של הרנסנס העמידו, כפי שעושה זאת ההומניסט היום, את האדם במרכז. הם, מתוך הערכת האדם. אך בניגוד להם אין ההומניסט היום סוגד לאדם. הוא מודע לשפלותו, לבעייתיות שבו,
ולחוסר יכולתו לאמוד נכון את המציאות. לכן מחייב ההומניסט חוקים קשוחים שימנעו מהשולטים ומוציאי הפועל של החוק, רווח למחשבה. הערכים ההומניסטים צריכים להיות ברורים וללא מקום לפרשנות אישית. אם אסור להרוג או לענות או להגביל אז אסור בכל מצב ומקום. ואין זה מתפקידו של שליח ציבור או הנושא תפקיד, לעסוק בעושק פרשני.
גבולות ההומניסט כל כך חדים וברורים שעבורו, כפועל יוצא של משנתו, אם לצורך קיום המדינה יש צורך להרוג, אז למדינה אין זכות קיום.

ה. אל תעשה לחברך…
הפסוידו הומניסט יצהיר: "אל תעשה לחברך את ששנוא עליך."
ההומניסט ידגול במשפט: "אל תעשה לחברך את ששנוא עליו"
ההבדל רב. הפסוידו רואה לכולם עונג וסבל שווים. יקשה עליו לצאת מדלת אמותיו אל האוקיאנוס. קשה לו להבין שאולי מי שמנגד הוא אחר. ההומניסט מכיר בשוניות האנשים, ובזכותם להיות שונים. ההומניסט מכיר בכך שלאחר אולי צרכים שונים מאשר לו. הוא יודע שהאחר שמח אחרת, מתעצב אחרת, חושב אחרת. מביע את עצמו אחרת. ההומניסט יקבל את זה כפי שזה. לא יציב מכשולים. הפסויידו ילך אמנם במקרים רבים בדרכו של ההומניסט אך אין זה אלא מקרה, הצלבת דרכים. באחרים יסטה ממנה.
ההומניסט יקבל את שוניות האנשים ויתייחס אליה כערך הראוי להגן עליו.

המשך יבוא.

 

 

תגובה אחת על הפוסט “על לשון המאזניים

  1. את השאלה את מי הייתי מצילה מעבירה לסופשבוע, וגם את יתר הפרקים