לפני זמן, יצא לי לעבוד במצודה חרבה…

לפני זמן, יצא לי לעבוד במצודה חרבה על הר במרכז יער, אי שם למרגלות האלפים. לינה נמצאה לי בבית חווה שלמרגלות ההר עליו עבדתי. בעלי החווה, חקלאים בברים נחמדים בכל צורה אפשרית, הם חקלאים אמתיים, שהסכימו והשכירו חדר במעונם עבורי. שוכנתי בקומת הגג, עם מרפסת להרים זועפים בסופות גשמים, רעמים, וברקים. גם הקשת היפה ביותר בעולם הייתה מבקרת שם, ככה אחר הצהריים, לאחר הסופה, לפני שקיעה.
המשפחה לנה בקומה שמתחתי, ובקומת הקרקע שמתחת יותר, נמצאים חדרי ה"חיי יום יום", האוכל, הבישול, ההתכנסות, סאונה, והרפת.
הרפת היא מרכז הבית והחיים. כמה עשרות פרות דרות שם, שיצאו עם שחר לאחר החליבה אל המרעה, ושבו עת ערביים בשביל העולה, כשילדות החוואים מאיצות בהם במקלות קטנים.
למטה זורם נחל צלול עם מי שלגים, ואחואים ירוקים מטפסים אל הבית, הרפת, ועצי דובדבן.

אחלה פסטורליה.

כך, לעתים לפני חשכה (בקיץ אפילו בעשר בלילה), אני משוטט לעצמי ומביט בעניין במלאכת החוואים, החליבה, ההאבסה של חיות המחמד האלו- הפרות, וכיוצא באלו.
הרפת מסודרת ונקייה להפליא. החלב לבן כחלב, וזורם בצינורות השקופים, מעטיני הפרות הישר אל מיכל הנירוסטה הגדול. בבוקר שותים כמובן חלב טרי, ובערב גם. בצהריים שותים מי מעיין.

הפרות המלאות מכירות את מקומן ברפת, וחיש אצות עם ערב, פרה פרה, אל מקומה הקבוע, לפני תעלת העשב, מוכנה לחליבה.
ויותר משירצה החוואי לחלוב, רוצה הפרה להיחלב…
זה ידוע…

די מהר שמתי לב לכך, שמעל לפרות העומדות בשורה, אחת לצד רעותה, מתוח כבל מתכת, אשר יש ויורידו החוואי, נמוך, מעל לגב הפרות, ויש שהגביהו הרחק למעלה. לעתים הנמיך, ולעתים הגביה. שיטתיות בפעולה זו לא מצאתי.

הטריד אותי העניין. ניסיתי למצוא ולהעלות השערות, ניחושים, הצעות לתוחלתו של זה הכבל, וכלום. לא תשובה, לא רמז, ולא שום קצה של חוט לעניינו של הכבל. כלום.
דבר כזה אצלי, זה נדודי שינה…

בצר, פניתי לחוואי, ושאלתי.
הוא מחייך אלי במגפיים, ומספר בפסטורליה, כאילו היידי בת ההרים מתארת באזני חבריה את טיב טעמו של חלב העז:
הפרה, כדרך כל בעל חי, יש ותרצה, לחרבן. כשהפרה רוצה לחרבן, היא מקמרת את הגב. ואז כשהיא מקמרת את הגב, הגב נוגע בכבל. ואז זה עושה לה לא נעים. ואז תצעד צעד אחורה. ואז היא מחרבנת בדיוק בחור שברצפה…

בקיצור, מכשיר ללמד את הפרות איך לחרבן בול בחור…
כאילו, יש מכשיר שכל ייעודו בעולמנו, זה ללמד את הפרה לחרבן נכון.

טוב,
שלושה ימים לא הפסקתי לצחוק… בעיקר תוך כדי זה שאני מדמה לעצמי, מסיבת קוקטייל כזו, באיזה אולם נשפים ברוקי. פה ושם רוקדים וואלס, גברים בחליפות נאות ועניבות פרפר, ונשים בשמלות חגיגיות, וכאן דיבור, ושם שיחה, והנה מתפתח איזה סמול טוק נאה בין רווק זהוב בלורית לעלמה בעיניים מבוישות, והוא שואל והיא משיבה, והיא דורשת והוא עונה… כך… גישושים מלאי תקווה…
היא מספרת, שאך זה החלה את הלימודים בתחום החינוך, ורוצה להיות אולי גננת, וחולמת על בית קטן ומלן ילדים, שואלת אז בהססנות למקצועו, והוא הבחור, מנפח חזה, מושך בשפמו, ובגאווה אמתית מכריז: אני? אני מתכנן מכשירים שילמדו פרות לחרבן בדיוק בחור…

תגידו זה לא גדול?
יש בנדם שהמקצוע שלו בחיים, זה לבנות מכשיר שיגרום לפרה לחרבן בחור…
איזה עולם מדהים…

 

7 תגובות על הפוסט “לפני זמן, יצא לי לעבוד במצודה חרבה…

  1. ראיתי סרט מאוד מעניין בערוץ 8 על אישה אוטיסטית(אם אני לא טועה ד"ר למשהו, לא זוכרת את השם שלה) שערכה שינויים במכלאה של פרות שמובלות לשחיטה. היא הסבירה שבגלל האוטיזם שלה היא מבינה את הצרכים של הפרות, והיא באמת הצליחה. נזכרתי בזה בגלל הפרות ובגלל חקר המבנים: חשבתי שזה יכול לעניין אותך.

  2. גם לי היה קשה לצפות בגלל זה, אבל הפרות ממילא נועדו להישחט, והיא מאוד הקלה עליהן. היא הזדהתה איתן, והבינה אותן באופן מיוחד, ולכן הבינה גם את הצרכים שלהן, ומה מפריע להן במבנה. היה מעניין לראות את דרך החשיבה המיוחדת שלה.