המוזאונים של ברלין / המוזאון היהודי

משום מה המאמר הקודם, שהיה על הגלריה הלאומית החדשה, לא הגיע לעמוד הראשי של רשימות… אז לכול המעוניינים הנה הקישור.

בעבר כתבתי כבר על המוזאון היהודי בברלין. כאן מחזרתי את המאמר ההוא לתועלת הסדרה הנוכחית.

סדרת מאמרים על המוזאונים בברלין. הפעם על המוזאון היהודי.

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

 

מר ליבסקינד (וכמובן גם היזמים, הועדות השונות וכול העסקנים שהובילו את הפרויקט) עשה שתי טעויות בסיסיות בהרכבת הקונספט למוזאון. הראשונה, אין צורך בכזה מבנה. השנייה, המבנה ניבנה כתחרות לדבר שעקרונית אינו בר תחרות.

הבעיה הראשונה- פספוס התכלית של המבנה.

מצב הנושא "יהדות" באירופה ובגרמניה בפרט, סובל מהמשוואה המקובלת בכל שכבות האוכלוסייה: יהדות=שואה (יהדות שווה שואה). לרוב מוחלט של אזרחי אירופה המגע הראשון עם היהדות הוא דרך השואה. למרביתם זהו גם המגע האחרון.
את השואה אפשר לפגוש  בברלין כמעט בכל פינה, זה גם נכון כך, ולעולם אין זה מספיק. יש אתרי הנצחה וזיכרון חזקים מאוד, לא כולם מוכרים לתיירים אבל מרביתם מוכרים לברלינאים. מרצפות הברונזה בעיר (ובאירופה כולה) מצמררות עוד יותר מגושי הבטון המיותרים של הארכיטקט פטר אייזנמן המיותר גם הוא, מלוות גם אחרי שנפרדים מהן ומופיעות בדיוק כשלא מצפים. השלטים בשנברג מעולים, לוח הראי בשטיגליץ מלא אינפורמציה נוקבת, נושא השואה מופיע, ובצדק, באמצעי התקשורת השונים ובהיבטים שונים, באופן תמידי, כול הזמן, בכול מקום ומכול נקודת מבט אפשרית. הן כתוכן ישיר והן כהתייחסות עקיפה. הנושא נילמד, מוצג ונחקר, וכמובן שבנושא זה אין דבר כזה "מספיק".

את השואה אפשר לפגוש בכל פינה בעיר. את היהדות לעומת זאת- לא פוגשים. היהדות כשלעצמה אינה קיימת בברלין לציבור שאינו יהודי.
והעניין הוא… שהיהדות היא לא רק שואה…

מה שברלין צריכה היום, זה מוזאון יהודי! לא עוד מוזאון שואה. מה שברלין צריכה היום הוא מוזאון שיציג את התרבות, את הדת, את ההיסטוריה, את הפולקלור היהודי. מה שברלין צריכה היום הוא מקום שאליו יבואו כאלה שרוצים להכיר את העולם הנפלא של היהדות. מקום שאנשים יכנסו אליו עם סקרנות בעיניים, ויצאו עם חיוך על השפתיים. מקום שימשוך אנשים לפגוש את אחת התרבויות העתיקות של עולמנו, את שורש התרבות המערבית. מה שברלין צריכה הוא מקום שאנשים יעזבו עם כוונה לחזור. יעזבו עם סיפוק מהעניין שמצאו, עם הנאה מהמפגש ורצון להעמיק את הידע ואולי גם את הקשר. מקום שמעשיר את רוח המבקר בספקטרום רחב כמו שרק ליהדות יש. מקום פשוט בו אפשר פשוט לפגוש בפשטות את היהדות.
את זה מר ליבסקינד לא עשה. הג'וב שלו היה לבנות מוזאון שיציג את התרבות והדת היהודית, והוא פשוט בנה עוד אתר להנצחת השואה. ההזדמנות האחרונה של היהודים בברלין להציג צדדים אחרים של היהדות מעבר לשואה- אבדה.
הביקורת כאן היא בדיוק על יכולת ההבנה של מר ליבסקינד. הבנה שלו כארכיטקט, של מהם צרכים מסוימים, בנקודה מסוימת, בזמן ובמרחב מסוימים. במקרה הזה- היום בברלין! הבנה של המטרה של מוזאון בכלל, ושל מוזאון יהודי בפרט. הבנה של הלך הרוח בברלין, של החסר בברלין, הבנה של לאן היהדות רוצה, צריכה ואפילו חייבת לצעוד. ובמקרה הספציפי הזה, בכלל הבנה של מה שמחזיק הוא בידיו, ומה גודל האחריות שלו כארכיטקט המוזאון היהודי של העיר ברלין.
מר ליבסקינד סבל מחוסר הבנה כבד, וטעה כבר ביסודות. טעות שהיא בכייה לדורות.

בניית אנדרטה נוספת לשואה, כפי שעשה מר ליבסקינד, תחת הכותרת "מוזאון יהודי", רק מקבעת את המשוואה שצוינה לעיל: יהדות=שואה ולא יותר. מוזאון יהודי או המוזאון היהודי, הוא בדיוק זה שהיה צריך, ויכול היה גם ללא בעיה, להיות בדיוק המגנט שיוציא את הציבור מהמקובעות הזו שלו, וידאג להראות שיהדות היא הרבה יותר מרק שואה.

הבעיה השנייה היא עוצמת המבנה.

אין ספק שיש כאן עניין פילוסופי שהוא רחב מהמאמר הקצר הזה ומהנושא של מוזאון יהודי, ושקשור בגבולות שיש או אין לאמנים ולאמנות. אבל במקרה הזה אני רוצה במודע להתנתק מהרחבת הדיון, ולעסוק אך ורק בנקודה הצרה מאוד של המוזאון היהודי. מוזאון-יהודי. לא יותר מכך. אני מודע ומודה שבדיון רחב יותר הטיעונים שלי לא יציבים, אבל בנושא המוזאון היהודי הם הר גרניט!

המבנה מרשים מאוד. בעל עצמה. מלא נוכחות ואין אפשרות להתעלם ממנו. ציפוי המתכת, הקווים הדרמתיים. החללים הצועקים, חוסר ההרמוניות הקופצת לעיניים, וכמובן עושר הסמלים שמוסברים ושאינם, שברורים ושאינם, שמיותרים ושאינם. במשפט אחד, כל המבנה צועק: הביטו בי!
בי הכוונה היא מצד אחד למבנה, אבל מצד שני- הכוונה כמובן למר ליבסקינד… ואין אפשרות להתכחש לזה או להמעיט בכך. המוזאון לא מציע: בואו הביטו בדברים שאני מציג, אלא הוא מכריז בקול צעקה רמה: בואו ראו אותי ואת מר ליבסקינד!
הארכיטקט בונה כאן לא מיבנה עם תכלית אלא בעיקר תחרות לתכלית. מבנה שהוא כולו תחרות למוצגים שיוצגו בו. יותר מכך- לא רק המבנה ניצב כמתחרה למוצגים אלא גם ליבסקינד הארכיטקט ניצב מנגד.
הדבר היה ניסלח אם מדובר במבנה להאדרת שמה של סוני או מרצדס. הדבר ניסלח ואולי גם מתקבל אם מדובר במבנה לשיכון הקנצלרית ושריה. הדבר אולי ניסלח אפילו (לא לדעתי, אבל אפשר לקבל שהרבה יסכימו…) אם במבנה יוצגו פיקסו, וורהול וג'קומטי. הדבר הזה אבל בלתי ניסלח למבנה שהוא במה מרכזית להצגת היהדות.

המצב שנוצר, ושאותו מן הסתם מר ליבסקינד מנתח כהצלחה, הוא- שאנשים באים לראות את המוזאון היהודי כדי לראות את המוזאון, את המבנה! ולא את התוכן, לא את היהדות!
עוד לפני שיכון הממצאים במוזאון, טרם הפתיחה הרשמית, הוצג המוזאון- ריק!
במשך חודשים ארוכים פתח המוזאון שעריו כשהוא ריק, אך כדי שהציבור יוכל להתרשם מהמבנה, רק מהמבנה! שימו לב להיבריס!
וביום בו נפתח המוזאון רשמית הוכרע הקרב. ליבסקינד ניצח את היהדות. היהדות המוצגת במוזאון כזה תהה לעולם בשוליים, ולעולם לא תהיה בת תחרות למבנה. כוח הארכיטקטורה כאן אינו משאיר רווח לנשימה. אינו משאיר שום מקום לממצאים שבו. המבנה תמיד ינצח.

הארכיטקט ליבסקינד הציב בכף מאזניים אחת את היהדות ובשנייה את עצמו. והתוצאה היא שהכף שלו לוקחת בלי מאמץ. היבריס. שיגעון גדלות, או סתם אנוכיות וטיפשות.

כל אחד יכול לבנות מקדשים ואתרי הנצחה. כל אחד. זו לא ססמה, זו עובדה שנובעת מהגדרת המושג מקדש. כול אדם בעולם יכול להקים מקדש או אתר הנצחה לכול נושא שיידרש, לא צריך כישרון, לא ידע, לא ניסיון ולא כלום. צריך רק לבנות משהו (וגם "בניה" היא לא הכרחית) ולהכריז עליו מקום קדוש. זה הכול. בדיוק כפי שמר ליבסקינד עשה. הקים דבר מה, הכריז עליו בצורות שונות כקדוש, ובנה בעצם אתר הנצחה! הנצחה- לעצמו.
החכמה היא אבל להקים אוהל. אוהל! אפילו שם אפשר היה להציג את היהדות, באוהל פשוט. וכוח המשיכה צריך היה ויהיה כזה- שתורים ישתרכו מהקודאם דרך שער ברנדנבורג ועד לסיפו של האוהל. היהדות לא צריכה להסתתר מאחורי ארכיטקטורה צעקנית. היהדות גם לא צריכה תרוץ להצגתה, ומי שפועל כאילו כך הוא, אסור לו לבנות לה, וצריך גם לקחת לו את הרישיון לבנות בכלל.

העצמה של המבנה היא הבעיה השנייה. חוסר הצניעות בפני היהדות, שיגעון הגדלות של הארכיטקט הם במקרה הזה- כישלון מוחלט.

היום העיר ברלין מציגה לתפארת את… הארכיטקט דניאל ליבסקינד.

 

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

אני רוצה להזכיר למי ששכח, ולידע את מי שלא יודע, שאני מדריך סיורים בברלין. גם במוזאונים השונים. הסיורים מעולים ויוצאי דופן (ותאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר- הייתי נוכח בעצמי בכל הסיורים שהדרכתי… 🙂 ). למעוניינים- ניתן לצור קשר כאן, ולפרטים אפשר כאן (כעת בעיצוב חדש ומאיר עיניים…).

כמו כן אני מעביר זמני בעיצוב אתרי אינטרנט עניים בפירוטכניקה, מי שצריך נא לפנות אלי. עוד אפשר לקרוא כאן.

 

2 תגובות על הפוסט “המוזאונים של ברלין / המוזאון היהודי

  1. חולי יקר, 
    מאמר יפה. אפשר כי מדובר כאן בארכיטקטורה קונספטואלית: המחשת אסונם יש יהודי גרמניה (לפני 70 שנה) באמצעות אסון של מוזיאון?
    בכל מקום לצערי מפספסים את המורשת היהודית ואת תרבויותיהם של היהודים. אם אלו החרדים והדתיים לאומיים שבשבילם יהודי הוא מי שמוסר נפשו בעד תלמוד תורה; אם זוהי היהדות החילונית האירופית וגם האמריקאית שהפכה את השואה לדת פולחן וריטואלים של ביקורים
    במוזיאונים, אתרי הנצחה, ובכלל ביסוסה של זהות יהודית שתמציתה הקשר הביולוגי-היסטורי לנרצחים. 
    מעניין כי באף מוזיאון יהודי לא תמצא תערוכות המוקדשות לבתי מרזח או לליצנים ולקומדיאנטים, לא לשודדי ים, ולא לסוחרים בין לאומיים. תמיד יהיו אלו תלמידי חכמים גדולים, שפינוזה, פרויד ואיינשטיין, וכן כמה אישיים ציוניים ואחרים המבטאים גם כן את זיקתם של היהודים למדעים.
    כאשר מציגים היסטוריה של תרבות בצורה כל כך חד מימדית, שטחית, נטולת חיים ונטולת הומור, מדוע שמישהו יטריח עצמו לבקר בה?  

  2. תודה שועי יקר,
    אכן הסמליות היא מילת המפתח. מגן דוד שבור היה הרעיון. וזה בדיוק מרכז הבעיה.
    ואתה צודק מאוד גם בהמשך דבריך, וארכיטקטורה כזו לא מאפשרת שום הומור.