הגלריה לציורים / Gemäldegalerie / חלק ראשון

סדרת מאמרים על המוזאונים בברלין. הפעם חלק ראשון על הגלריה לציורים- הגמלדגלרי.

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

שניים מהמוזאונים הגרועים ביותר בעולם מבחינות שונות הנוגעות לארכיטקטורה שלהם, נמצאים בברלין. שני מבנים מגלומניים שלא תפסו את רוח השעה, לא הבינו את תפקידם, והם משכן נורא למוצג בהם. שני מבנים מכוערים לפי כול אמת מידה (להוציא זו של מי שבנה אותם ומי ששילם עליהם). שני מוזאונים שאם יש צער ליצירת אומנות הרי אלו המוצגות בהם היו כבר מזמן אורזות מטלטליהן ומהגרות, או לפחות כותבות את "על נהרות בבל"…
לצד המוזאון היהודי של לבסקינד, שכתבתי עליו כאן בעבר ואכתוב בקרוב שוב, הגמלדגלרי, הגלריה לציורים, היא מהפספוסים הגדולים של הארכיטקטורה המודרנית בברלין.

המוזאון נבנה בקולטורפורום- הפורום לתרבות, בשכנות לגלריה הלאומית החדשה, הפילהרמוני של ברלין והספרייה המפורסמת. הרעיון לבנות מרכז לתרבות עלה לאחר המלחמה, ונבנה אט אט בשנות השישים ובהמשך. הרעיון כשלעצמו די גרוע, ואופייני לבינוי ערים של התקופה, אבל בזמנו האזור היה בעצם גבול העיר, מקום שאפשר להגדיר כ"סוף", דבר שהשפיע על ההחלטות.

עם איחוד העיר אוחדו ועורבבו מחדש רבים מאוספי האמנות שהיו בעיר. כך הגמלדגלרי, אוסף מרשים מאוד של ציורים מסוף ימי הביניים ועד הברוק המאוחר, ששכן במשכן נאה ומרוחק- בדאהלם, פרוור שקט ומרוחק של ברלין, הועבר למקום חדש שנבנה עבורו בדיוק. שימו לב שהארכיטקטים ידעו בדיוק איזה אוסף יגיע למוזאון, והמוזאון נבנה בדיוק עבור יצירות אלו. דבר שמגדיל אפילו את חומרת הכישלון.

למוזאון אין חזית. הוא נעלם בכיכר הריקה תמיד, והמכוערת ללא תחרות. שימו לב בצילום למעלה לגודל השלט האדום שמכריז "כניסה". בלעדיו, מעט התיירים שעוד מגיעים למוזאון לא ימצאו אותו. שימו לב ששלט הכניסה גדול ובולט יותר מכול שלט אחר בסביבה. היריעות שמצד שמאל המכריזות על התערוכות השונות גם הן מאולתרות, וכל תפקידן הוא לכפר על איבוד המוזאון במרחב.

בניגוד לצניעות המזויפת והמיותרת של הכניסה, הרי המוזאון מבפנים הוא בזבוז אין סופי, בעיקר של שטח. "יותר זה יותר" היה המוטו של המתכננים, ואולי אפילו "הרבה יותר זה מעט מידי עבורנו".

כל החללים גדולים ללא פרופורציות לשום דבר, ובטח לא לייעודם. המון פינות בלתי שימושיות, שיירים של ארכיטקטורה בכל מקום. תלמיד לארכיטקטורה שהיה מגיש כזה פרויקט, היה נכשל מיד בלימודים.  אין לי ספק בכך. שימו לב לחושך במעבר העליון. מעבר משום מקום לשום מקום. שימו לב כמה ריק המקום, גם מאנשים וגם מחום או ממקום שתרצו להיות בו. האקוסטיקה שם נוראה, אי אפשר לדבר בשקט, לנהל שיחה, ממש מרגישים לא נוח. ולחשוב שלארכיטקטים עמדו כל הכלים המודרניים לתכנון כולל מחשבים, והדמיות, ואינפורמציה, ומחקר… וזה מה שיצא…

תשוו את פנים המבנה הזה לפנים הפילהרמוני שליד. בזמנו, ללא מחשבים, במבנה שהגאומטריה שלו הרבה יותר מורכבת מזו של הגלריה, הארכיטקט, שארון, הצליח להתייחס לכל פינה, כל קו, כל חלל. גם שיירים, ההכרחיים במצולעים ששיחקו תפקיד בפילהרמוני, מנוצלים עד תום, ואינם מייתרים את עצמם כפי שזה כאן בגלריה.

מזכיר לכם משהו? נכון, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב… קומות… אגרסיביות… ריק…
ולחשוב שבחדר ליד מציגים ציור של פרה אנג'ליקו…

המבנה אינו חריג בבנייה העכשווית בברלין. כך בונים כאן. מגלומני, חסר פרופורציות (על פרופורציות כאן עוד אכתוב), לא שימושי, יקר, לא חברתי, לא אנושי… הרבה כסף שהולך לקבוצות ארכיטקטים חסרי כישרון לגמרי אך עם קשרים במקומות הנכונים.

שלא תטעו! הגמלדגלרי הוא אחד מהמוזאונים החשובים ביותר של ברלין. בעיני הוא במקום הראשון ברשימת הדברים שצריכים לראות בעיר. אבל לא בשל הארכיטקטורה, אלא בזכות האמנות המוצגת בו, שהיא ענקית!

המשך יבוא…

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

[signoff]

סגור לתגובות.