הגלריה לציורים / Gemäldegalerie / חלק שני

סדרת מאמרים על המוזאונים בברלין. הפעם חלק שני על הגלריה לציורים- הגמלדגלרי.

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

כן, נכון, זה ריק!

במרכז הגלריה לציורים של ברלין נמצא אולם ענק, מכוער, קר ומנוכר, לא נעים לשהייה, בזבזני, מעיק, מפחיד, אקוסטיקה נוראית, אור מחריד, וכן, הוא ריק!

האולם אמור היה להיות מקום המפגש בין כל האולמות הסובבים אותו שבהם התערוכה מוצגת. אז בקיצור זה לא הצליח להם… מעט מאוד אנשים מנצלים את הספסלים שמסביב. ומעט מאוד בכלל נכנסים לחלל הלא מזמין הזה. הבזבוז צועק לא רק בשטח העצום אלא גם בפרקט היקר, בתאורה המבוזבזת ובכלל. הייתה תקופה קצרה בה הוצג פיסול באולם, אבל הפסלים פשוט ברחו… 🙂

ארכיטקטים אהבים לעטוף את ההחלטות שלהם בהצדקות וסמליות המובנות רק להם… אחת ההצדקות השחוקות והמיותרות היא "יחס הזהב". הארכיטקטים כאן בגלריה לציור של ברלין טורחים להדגיש שבאולם יחס הזהב משחק תפקיד חשוב. אני חושב שהגיע הזמן אחרי כמה אלפי שנים להגיד שהמלך עירום. מה שהיה נכון במקדש ייווני, ומאוחר יותר ברנסנס, היה נכון לאור הגות התקופה. כל ניסיון היום להאלות את הכלים האלו, מיותר. הכשל הבסיסי בהקשרים שהארכיטקטים מדברים עליהם הוא שיחס הזהב הבא לידי ביטוי בארכיטקטורה הוא יחס בדו-ממד. על הנייר. אבל כאשר אנחנו חווים ארכיטקטורה, החוויה היא בתלת-ממד. כך שבעצם אנחנו כמעט אף פעם לא חווים את יחס הזהב.

הציורים בגלריה מוצגים באולמות ענקיים, מוארים מלמעלה באור לכאורה טבעי, על הקירות מתוחים בדים דהויים כטפטים, בצבעים אפור, ירוק, אדום וכדומה ועליהם תלויים הציורים. גם הציורים הענקיים מרגישים קטנים בחללים האלו, והציורים הקטנים נעלמים. צבעי הרקע גרועים, ועושים עוול לתמונות. הם מדגישים בציורים צבעים מסוימים ללא כל קשר לציור עצמו, ובאופן כפוי. אין שום אפשרות לחוויה אינטימית קרובה עם ציור כלשהו. ההרגשה היא תמיד של ריחוק, אבדן במרחב, וטעות.

הזוג הבודד מתבונן ב.. דיוקן עצמי של רמברנט… תחשבו שאם הדיוקן הזה היה מוצג בחדר קטן עם תקרה בגובה אנושי. זה לא היה מרגש לפגוש את רמברנט כל כך קרוב? וכעת כאילו ראינו את הצל שלו בטריבונה שממול באצטדיון כדורגל…

כפי שהזכרתי הגלריה הייתה בעבר במוזאון דאהלם, שם לדברי ה"מומחים" סבל האוסף ממקום תצוגה לא ראוי כי החדרים היו קטנים וכו'… זה היה אז אבל כל כך הרבה יותר טוב מאשר עכשיו… ההרגשה הייתה כאילו אתה שותף לתומה המפקפק כשהוא מחדיר את אצבעו לחתך שבחזהו של ישו. כאילו מריה מהרוטונדה של רפאל אתך בחדר. והיום? מה שטוב היום זה שהמוזאון בדרך כלל די ריק… אז עם הרבה אימון וריכוז עצמי, אפשר לנסות להתעלם מהארכיטקטורה, ולהנות בכל זאת מהיצירות המדהימות עצמן.

אתם מאמינים, שהתמונה בחדר שם משמאל, בתוך כל הכיעור הזה, היא וונוס של בוטיצ'לי?

המשך יבוא…

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

[signoff]

סגור לתגובות.