ספר

לכבוד “חג שבוע הספר העברי” ראיתי שרבים כאן, ברשימות וברשת, מבקרים ספרים שונים. החלטתי גם אני, בצניעות הראויה, לבקר ספר קלסי שאני אוהב במיוחד, וזאת לכבוד "חג שבוע הספר העברי".

פניתי לביתו של הספר אותו היה בכוונתי לבקר. היה זה יום שמשי נאה, והשמש אפילו זרחה כהרגלה. לא קשה למצוא את דירתו של הספר, כיוון שתושב וותיק הוא במקומותינו וכתובתו ידועה אפילו לנערי הרחוב. צלצלתי במצילה והבטלר פתח עבורי את הדלת לרווחה. מנומס, קד לפני, שאל אם כבודו מחכה לאדוני, מסרתי את כרטיס הביקור שלי תוך אישור ההזמנה, והוא פנה לאחוריו להכריז על בואי. הבטלר היה שקוף. לבש טוגה לבנה. וגופו כמעט ולא עצר כלל את אור נרות השמן שבחדר המבוא. ניראה היה כרוח למרות שידעתי שלא יתכן שכך.

התרגשתי. ממש התרגשתי. אין זה דבר של מה בכך לבקר את אחד מעמודי התווך של הספרות. הוכרזתי ובברכיים רכות ולב רוטט כתמיד כאן נכנסתי אל הקיטון. פרסקו דהוי וסדוק תאר משתה על הקיר, לא ניסיתי מעולם להבין אם החוגגים שם בני תמותה או אלים הם, וגם לא עניין אותי במיוחד. בביקורי כאן תמיד היו כל חושי מתרכזים בספר שלפני. ישב הוא על ספה מאורכת, וכל נוכחותו מיקדה עצמה בעיניו, שהביטו בי והקרינו חכמת אין קץ.

הודיתי לו על הסכמתו לביקורי, והוא בצניעות ובקול שליו טען שתמיד שמח הוא לארח אותי. נכנס הבטלר והציע שתייה, שתינו שנינו, הספר ואנוכי, מי מעיין שטיפות של צוף תמרים ודבש נמהלו בו. שאל הספר אם יש סיבה מיוחדת לביקור, שכן חלף זמן רב מאז ביקרתיו לאחרונה. התנצלתי שזמני אינו ממש בשליטתי למרות האשליה שכך זה, וסיפרתי לו על חג הספר הנחגג במקום לא רחוק ממגוריו, ועל כך שהיה זה הזרז לביקור.

ההתרגשות לא נסתתרה מפני הפליאה שדברי עוררו בו, וראיתי גם שעדיין כבד עליו תוכנו. כבר דיברנו על כך בעבר. ספר שכולו טרגי, כולו! אין אפילו אתנחתה קומית אחת לרפואה, אין שמץ של תקווה בין שורותיו. הכול דטרמיניסטי והכול מוליך אל האבדון. והאבדון, איך לא, כבר נכתב בשורותיו הראשונות של הספר. משא כבד שהספר נושא בין דפיו יום וליל ובכל רגע של קיומו. בנוסף לכך, הזכיר לי הספר, שאמנם ספר הוא, אך לא נועד לקריאה, אלא להגדה.

הבטלר פתח חלון קטן, ורוח נעימה החדירה אויר זך אל החדר. נרות השמן שבשקערוריות שבקיר רעדו מעט, אך אך לרגע, ואורם נרקם באור היום שנח על הספה מבעד למלמלות החלון.

הזדקנתי? שאל הספר. לא! אמרתי נחרצות.
אתה יודע איך זה, הוסיף, כשמבקרים רואים את כל השינויים, ובעיקר את אלו השליליים… אתה אולי משקר, ומנסה להחמיא לי? חייך…
לא, לא, אמרתי, אני אומר באמת את מה שאני רואה. לבושך אולי ישן, אבל אתה… כבימים ימימה.
אז אתה שונה… צחק.
זה נכון בדרך כלל, אמרתי, אנשים מחפשים באמת ומוצאים את מה שהם רוצים למצוא…
אצל ספרים זה להפך, אמר הספר, אנחנו נחפש בדיוק את הנוגד לרצוננו…
וגם אם הסוף טוב? שאלתי.
גם אז… ענה, כי מה לנו עם סוף טוב? הרי הסוף הטוב במקרה הטוב הוא אשליה, ובמקרה הפחות טוב הוא מניפולציה.
אז מה רצונכם, אתם הספרים? שאלתי בכנות.
אנחנו? ענה הוא, הרצון שלנו הוא לא סוף טוב ולא סוף טרגי, לא קומדיה ולא רומן, גם לא להצליח או להתפרסם. הרצון שלנו הוא פשוט השלמות…

7 תגובות על הפוסט “ספר

  1. אתה חושב?
    זה מעניין כי בשנים האחרונות התחלתי להרגיש ואחר כך לחשוב ששלמות זה קצת משעמם ומדיר את הקוראים. גיליתי שאני אוהבת שדות בור ומגרשי גרוטאות.
    אבל עד שהמסקנה חשפה את הכוונה האמיתית של הטקסט ממש נהניתי מהביקור.

  2. תודה עדי,
    חיפשתי את הצילום הזה… ולא זכרתי היכן הנחתי אותו…
    אז הנה האבדה הושבה…

    מרית מרית…
    שוב נכנסת דרך הדלת… 🙂
    את מכירה משהו יותר מושלם משדה בור או ממגרש גרוטאות?
    גם לחשוב שלטקסט יש כוונה אמתית או משהו בכלל אמתי, זה לצעוד ישר דרך השער הענק הראשי של העיר כשמסביב מאות פשפשים וחרכים… וסולמות וחבלים…
    🙂

     

  3. חולי ידידי, אף אני איני מאנשי השלמות. לצערי אני קרוב יותר לחפש את היופי החולף השביר, הפגיע, הסדוק.
    היפה  יפה יותר לגבי דידי אם רק יש בו את השבירות, את הרעד– לא את ביטחונו של מי ששרוי בעצמו בשלמות. 
    שלמות זה בכלל סוג של משאת נפש אריסטוטלית, יש בה משהו מאוד תכליתי, מה לך ולזה? (זו אינה ביקורת זו הבעת עניין כן)
    נהניתי מביקור הספר שלך, אני מניח כי אם רק היו בנמצא יותר מחולי אחד (אתה באמת אקסמפלר, באמת ובתמים) הייתי יכול לערוך
    לפחות בגבולות האתר שלך– ביקור חולים (-: י 

  4. שועי יקר,
    לא אני דיברתי על השלמות אלא הספר… אני רק הבאתי את מה שהוא אמר…

    מרית ושועי,
    תראו מה זה…
    אתם, שמתנגדים כל כך לשלמות, מתרעמים שסיפור (ואפילו "סיפור"הוא תואר גדול מידי עבור הדבר הזה) אחד שולי, חסר חשיבות וממש מיותר יצא לא מושלם…
    🙂

     

  5. אגב ביקור,
    מתי תעשו ביקור בברלין?
    עושה רושם שכול ישראל באה לכאן להוציא אתכם… 

  6. חולי, הקיץ אני מתכפתר ומדקטר (מביא את הדוקטורט שלי לידי סוף אחת ולתמיד כדי שאוכל להותירו מאחורי גבי השחוח מכובדו) כדי
    שאוכל בסתיו לחשוב מה אני רוצה לעשות הלאה.
    אני ממש לא טוב בביקורת, אם הייתי מבקר משהו, הייתי מבקר ספקוֹת, ושותה איתן כמה כוסיות קאלוואדוס, קונייק,או שנאפס– הייתי נהנה גם להטיל ספק באולימפיאדת לונדון (מקצוע אולימפי חדש).
    בעצם, כמרים אשכולות ותיק, לא תהיה שם בעצמך?