מעיין הנעורים…

(פרק נוסף בסדרה על הגלריה לציורים בברלין)

וודי אלן נשאל לא מזמן אם יש רגע בעבר שהוא מתגעגע אליו, והיה רוצה לחזור אליו. אלן ענה שאכן כן אבל זה לא לרגע מסוים כמו למשל כשקיבל פרס כלשהו, או כשתינה אהבים עם אישה יפה במיוחד, אלא הוא מתגעגע פשוט לזה שיכול היה לנוע בייתר חופשיות, ולעשות פעולות פשוטות של יום יום בקלות רבה…

אני חושב שהיחידים שהנעורים לא ממש מעניינם הם דווקא הנערים והנערות… ונראה לי שבאיזשהו שלב מתחילים כולם לחשוב על הדבר הזה שחומק מבין אצבעותינו כאילו היו מסננת פגומה, ולהבין שאין בעצם דרך חזרה, ואם היום התנשפנו מעט כשטיפסנו במדרגות, מחר זה יהיה הרבה…

למרות הניסיון האנושי, למרות הסטטיסטיקה, למרות ההיגיון, ניסו אנשים מאז ומעולם להישאר צעירים או לחזור לעלומיהם. תעשיית הקוסמטיקה לא המציאה את זה… היא רק נתנה לזה שמות של כוכבי קולנוע…

הצילום למעלה הוא פרט מתוך ציור נהדר של לוקס קרנך האב. הציור מוצג בגמלדגלרי (הגלריה לציורים) של ברלין. הוא מתאר מעיין כלוא בברכה נאה, שמבוגרות (נשים…) מגיעות אליו מצד שמאל בעגלות ודרכים שונות, מתפשטות, נכנסות אל המעיין שבמרכזו מזרקה, ויוצאות בצד הברכה השני כשהן צעירות ונאות, לשמחת הגברים הממתינים להם שם. בצד מנהלים פיקניק בחיק הטבע הצעירות ובני זוגם. הרבה זוגות יש שם, ורבים פונים אל מאחרי השיחים, לקול המוזיקה שמשמיעים נגנים תחת עץ. חגיגה…

אם אצל קרנך הזקנה נתפשת בעיקר ככיעור, הרי בציור של אדוארד ראוול (האח של?) הזקנים מקבלים את צורת הסלעים שסביבם, מתאבנים בנוף.

האגדה על מעיין נעורים עשתה לה תמיד כנפיים במהירות ולמרחקים, ושמועות על מעיין זה או אחר הקסימו גם חוקרים ומדענים שנתנו חותם "מדעי" למעיינות אלו או אחרים. כמו בקוסטה ריקה, שם אפילו הומבולט, המדען והחוקר הגרמני, שעל שמו נקראת האוניברסיטה בברלין, גילה התפעמות מהאיכויות של מעיין מים חמים קוסטו ריקני, והעדיף אותו אפילו על זה של באדן באדן… (צילום הגלויה של המעיין נלקח מ"הארץ")

הקשר בין נעורים ומעין בכלל היה קיים באמנות מאז ומעולם. גם בקולנוע כמובן.

אצל אלוהים למשל בסרטו מעיין הבתולים רואים בעצם תמונת ראי של מעיין הנעורים. המעיין פורץ במקום בו הנערה נרצחה.

המעיין כאן לא מעניק נעורים, אלא מנציח נעורים שאבדו. הוא מטמורפוזה של החיים של הבתולה שנרצחה.

אצל אלוהים השני, המעיין או במקרה הזה המזרקה אינה מעניקה נעורים, וגם לא מנציחה אותם,. היא מסמלת אותם, המזרקה היא מגרש המשחקים או הבמה של הנעורים.

ואיך הסצנה המדהימה הזו נגמרת… כפי שרק אצל פליני יכול לקרות… בבת אחת… כמו הנעורים…

בסרט אחר של אלוהים (השני), המעיין הוא מקום להפנינג, בעיקר קולנועי, לצלילי וואגנר ורוסיני כפי שנינו רוטה ראה אותם.

הרודוט טען שמעיין הנעורים נמצא באתיופיה, גם אלכסנדר הגדול חיפש אחריו, ומי יודע… אולי, אם היה מוצא- היה עדיין בינינו… . חלק נכבד במושא החיפושים של שותפי קולומבוס בעולם החדש, היה מעיין הנעורים. אחרי כמה שנים ביקר בזה שמצאו הם בפלורידה- דונלד דאק….

 לסיום עוד ציור, פרסקו ממצודת מנטה שבפימונט, לא רחוק מהבית של דינה. הפרסקו היפה מאמצע המאה החמש עשרה מתאר… מעיין נעורים…

עוד המאמרים על המוזאונים של ברלין, ניתן למצוא כאן.

[signoff]

2 תגובות על הפוסט “מעיין הנעורים…

  1. איזה יופי של פוסט ושל תמונות! בייחוד הראשונה – הקרנך הזה לא חי רק על שמו הטוב – והאחרונה. ובאשר לאניטה אקברג, קראתי ראיון עם פליני שבו הוא מתאר את פגישתם הראשונה כהתגלות: זה עור אנושי, אלה חניכיים אנושיים, וכן הלאה. בייחוד אני זוכרת את החניכיים, כי עד אז חשבתי שרק רופאי שיניים מבחינים בהם. ועל מעין הבתולין עוד אכתוב יום אחד…

  2. אכן מרית,
    קרנך (שניהם, גם האב וגם הבן) מצוינים. אני מאוד אוהב את הציור הגרמני של התקופה הזו. יצא לי בזמנו לעבוד בעיר קרונך, שבא נולד הצייר קרנך האב, ממש ליד הבית שבו הוא נולד… ובהזדמנות אחרת עבדתי במקום אחר ליד הבית שאלברכט דירר גר בו…