מרץ הוא חודש מעבר

מרץ הוא חודש מעבר. מעבר מהחורף הארוך והקר כאן בגרמניה לאביב המדהים. לפני כן, בפברואר, החורף עדיין בעיצומו, מהשמים יורד, כשיורד, שלג, טמפרטורת האדמה נמצאת הרבה מתחת לאפס, התעלות והאגמים מכוסים בשכבת קרח עבה, האוויר קפוא, והנשימה קרה וכואבת. במרץ לעומת זאת עדיין אמנם חורף, עדיין קר והשמש חיוורת, אך תמיד יש הרגשה כזו של אופטימיות כזו, שהנה מיד מיד, אוטוטוטוטו, יתחיל האביב. תכף יימס הקרח, השמש תגביה בשמים, הפרחים יצוצו כפלא מתוך האדמה, וכולם יחייכו אליך ברחובות, סתם כך בלי סיבה. ההרגשה הזו, ההמתנה, היא הדבר הקשה ביותר בכל החורף כאן. יותר מהקור של פברואר, יותר מהקרח על החלונות של ינואר, ויותר מהחושך שיורד כבר בארבע אחר הצהריים. התסכול הזה, שחוזר בכל בוקר כשמתעוררים בו עדיין לתוך החורף, כל בוקר בו התקווה לאביב כבר היום נדחתה שוב לאחר כך, חודר לעצמות עוד יותר מקיפאון פברואר.

וזה היה במרץ, ב 28 במרץ 1942, כשנולד בישוב קטן בשם צשוחאו שבסקסוניה שבגרמניה, אחד קונרד שומאן ישר לתוך מלחמת העולם השנייה, וכשזו הסתימה- ישר לתוך המשטר המזרח גרמני. עונת מעבר במרץ. אולי היה כבר נעים, אולי עדיין קר, אבל בטוח שהאביב היה בשער. קונרד שומאן גדל, היה לנער, ולמד כמקצוע להיות רועה. רועה כמו משה, שהיגר את העברים ממצרים לפי המסופר. או כמו דוד שרעה את צאן משפחתו לפני שברח לארץ פלשת. לרועים יש מטה ארוך כזה, שלמרות שהוא אחר הוא בכל זאת מטה נדודים. כזה שלא מכיר בגבולות.

מאוחר יותר, הצטרף קונרד שומאן למשמר הגבול המזרח גרמני, ולאחר שרות קצר בפוטסדאם הועבר עם יחידתו לברלין המזרחית המפורסמת, בה באותם ימים המושג גבול זכה להגדרה מחדש.

ברלין המערבית אז, הייתה אי בתוך השטח של מזרח גרמניה, שהיה בהתאם להסכמי סיום מלחמת העולם השנייה תחת השפעה סובייטית. הגבול היה רשמי ומסומן, אך עדיין נזיל בתחילת שנות השישים, ומאות אלפי מזרח גרמנים ניצלו זאת כדי לעבור אל החופש שהמערב הבטיח. שליטי המזרח הגיבו מהר ובברוטליות, והחליטו לסגור את הגבול באופן הרמטי. במבצע כמעט סודי החלו בבניית חומה שתכלא את החופש שבמערב. אל הגבול הזה הגיע קונרד שומאן כחייל מזרח גרמני.

ב 15 לאוגוסט ב 1961, ניצב קונרד שומאן ליד גדר התיל, שהפרידה בין מזרח למערב, הוא במזרח, ובמערב מרחק כמה פסיעות וגדר תיל אחת- החופש. באזורים אחרים בעיר, לאורך הגבול, כבר בנו חומה. הקרעים אל החופש הצטמצמו במהירות כפי שצמצם של מצלמה נסגר אל החושך. קונרד שומאן נשען על הקיר במזרח, שומע את קריאות החופש של המערב, לשמאלו גדר תיל נמוכה. מנגד במערב עמד ופניו אל גדר התיל, מביט אל המזרח- אחד פטר לייבינג.

פטר לייבינג היה כשנה מבוגר מקונרד שומאן. הוא נולד בצד המערבי של גרמניה, ושם עבד כצלם חדשות בסוכנות מוכרת. הימים היו ימים של חדשות, ופטר נשלח לצלם אקשן בברלין. בידו מצלמת אקסקטה, והוא בוחן את שלפניו.

קונרד, שעון אל קיר, טחן מחשבות בראשו, פטר הרים את המצלמה לעיניו. קונרד עשה במהירות את ההחלטה החשובה של חיו, פטר מיקד את עדשת המצלמה לגדר התיל. קונרד בבת אחת רץ אל הגדר, ובקפיצה תוך השתחררות מהנשק שלכתפו, משאיר אחריו אותו ואת כל מי שהכיר, דילג מעל לגדר התיל. פטר כיוון אליו, לחץ בשנייה הגורלית ביותר על לחיץ המצלמה, וצילם את התמונה המפורסמת שלו. קונרד חמק אל החופש, ופטר הנציח את הרגע.

כאן הצילום המפורסם…

הצלם הנציח רגע. חלקיק שנייה בזמן. קונרד שומאן מרחף מעל גדר תיל אל החופש, משיל מעצמו את הנשק, ובא אלינו אל המערב. התמונה התפרסמה מיד בעולם הנרגש, והפכה בין לילה לאיקונה המציינת את הבריחה אל החופש. פטר לייבינג צילם סמל. קונרד שומאן היה צריך לחיות את הסמל הזה.

שימו לב בתמונה לדמות העומדת החתוכה שמשמאל. היא מחזיקה דבר מה בידה. לא להאמין אבל הרגע הזה הונצח מעוד זווית, בעצם כמה רגעים הונצחו כאן, בסרט. הנה:

הבחור שנשען בתחילת הסרטון על הקיר הוא הוא קונרד שומאן, שמיד לאחר מכן קופץ אל החופש. מכונית משטרה מזדמנת בלעה אותו לקרבה, ונעלמה מיד כמו בסצנה מסרט אפל. וזה לא היה סרט.

קונרד שומאן עבר לגור בבווריה שבדרום גרמניה, ועבד במפעל המכוניות של אאודי בעיר אינגולשטאדט. ב 1989, כשחומת ברלין נפלה, אמר קונרד שומאן בראיון, שרק כעת מרגיש הוא באמת חפשי. הפסיכולוג המשטרתי טען שנים אחר כך, שקפיצתו של קונרד שומאן מעל לגדר התיל הייתה קפיצה אל המוות. קונרד שומאן סבל מדיכאונות, וחשש כל חייו במערב שהמשטרה החשאית המזרח גרמנית תתנקם בו. לאחר איחוד גרמניה הוא היסס אפילו לבקר את משפחתו שנשארה במזרח, ופחד שחבריו ששם יתייחסו אליו כבוגד.

ב 20 ביוני 1998 התאבד קונרד שומאן בתליה בחצר בתו.

תגובה אחת על הפוסט “מרץ הוא חודש מעבר

  1. חולי יקר, 
    סיפור חייו וגורלו של קונרד שומאן הזכיר לי את הדיון של קרל יאספרס במצבי גבול, כלומר באותם אנשים המעזים תמיד להתקומם כנגד גבולות כפויים, לחצות גבולות, לגנוב גבולות, לשבור חומות וכיו"ב, יאספרס חושש קצת שמא טיפוסים מסוג זה לעולם לא יצליחו למצוא לעצמם מנוחה
    ומקום בעולם.
    טיפוסים כאלו נחוצים מאוד הואיל והם תמיד מצליחים לקדם במעשיהם איזה נתיב או כמה נתיבים חדשים שטרם נוסו, לקעקע חומות בצורות, או לאחות שברים שלא מעניינים איש.
    הבעיה היא כי חייהם מועדים גם הלאה לבחון מצבי גבול, וכאשר אלו אינם עומדים בפניהם, אלא רק שיגרה, הדיכאון נפרש בפניהם, וכשהוא תופס אותם, טוב, זה כמו לעמוד בפני משטרת מחשבות חשאית…