טלביזיה עם ב.

אוסף התקליטים שלי

סדרת פוסטים על תקליטים שונים, בחלקם מיוחדים, שנמצאים ברשותי לשרשור המדווח על שיפוץ הטורנס טי די 160 שלי (Thorens TD 160 Mk 2)

 

כשאני מדבר עברית עם אנשים שלא מכירים אותי, הרבה פעמים הם צוחקים, ואומרים שאני מדבר כמו שהיו מדברים לפני שלושים שנים…

וזה אני מניח נכון. העברית שלי קפאה בצורה שלה כשהיגרתי בערך באמצע שנות השמונים… גם באוצר המילים (מה זה ״תובנה״? למה שמים יוד באמא?), וגם בהגייה ובעגה, ואני עדיין כותב כלאמר עם א׳ וטלביזיה עם ב׳, למורת רוחה של תוכנת האיות שבמחשב שלי…

גם מבחינת הידע שלי לגבי מה שקורה במוזיקה הישראלית לא עברתי את תחילת שנות השמונים, וממש אין לי מושג מה היה ומה קרה שם מאז. זה לא ממש עניין או מעניין אותי, בין השאר כי אני מאזין ומתעניין בעיקר במוזיקה קלסית, וזו הייתה בעצם אחת הסיבות העיקריות שלי, לפני כמעט שלושים שנים, לבחור בברלין כמקום מגורים, העושר האין סופי של מוזיקה קלסית כאן.

אז לגבי המוזיקה הישראלית, אצלי זה דבר שיושב בעיקר בזיכרון. הזיכרון הרחוק. והיום, בגיל שלי, כשאני שמח אם אני זוכר אם כף המרק היא בדרך אל הפה מלאה או בדרך לצלחת ריקה… לסמוך על הזיכרון שלי לגבי מה שהיה שם פעם… נראה לי מעט יהיר.

בכל אופן, לאחרונה שמעתי ממספר כיוונים שונים, שתי הנחות הקשורות למוזיקה הישראלית, שלזיכרוני ממש חוטאות למציאות שהייתה. האחת היא שהייתה פריחה בשנות השבעים למוזיקה ״מתקדמת״, והשנייה שאריק איינשטיין היה זמר ממסדי. לגבי הנקודה השנייה, נראה לי שאחד הקטעים הגדולים של ההוויה הישראלית זה שגם זמר מתמרד שיוצא נגד הממסד שר ״כינרת שלי״ ו״שם הרי גולן״… אמנם אריק וחבורתו לא היו ממש שוליים, סך הכול הם באו ממשפחות נכונות ושרתו בלהקה צבאית כפי שציפו מכל אנשי המוזיקה, אבל באיזה שהו שלב הם הפכו (בעיני אלו שהובילו הרבה דברים אז בחברה הישראלית) לילדים הרעים של הבוהמה, סמים, מוזיקה קלוקלת, אנגלית רחמנא ליצלן, ועוד כאלו דברים שגולדה חשבה שהם לא נחמדים. מה שבטוח שהם לא היו אז, מה שממסד מחבק.

מה שמביא אותי לנקודה הראשונה שהעליתי. עד כמה שזכור לי, (שזה כאמור לא מי יודע מה), פריחה מוזיקלית (בתחום המוזיקה ה״שונה״ מהרגיל) ממש לא הייתה. מעט הלהקות שקמו פה ושם, נבלו עוד לפני שהעלו ניצן. הצלחות, ואפילו זעומות לא היו בכלל. הרדיו לא השמיע, כמעט ולא הקליטו, אם הקליטו- התקליטים לא נמכרו… ורק מעט מאוד דברים הבליחו לדקה, וצללו מיד לתהום הנשייה.

אותי בכל אופן אי אפשר להאשים בכל זה. כי כשהקליטו ויצאו תקליטים- קניתי… 🙂

הטריגר למוזיקה מיוחדת בישראל אז לא בא, למרבה הפלא, מקיבוץ הסגנונות המוזיקליים השונים של החברה (שהמדינה הציונית דאגה לסרס ולמחוק בכל הזדמנות), ושהיה יוצא דופן בכל קנה מידה, אלא לפזילה למה שקורה באירופה ובארה״ב. בעיקר אירופה.

אחת ההתפתחויות אז, שהייתה מבחינת גדלה שולית גם בעולם, ומבחינת תכנה לא ממש פסגה, הייתה הניסיון לשלב בין מוזיקה קלסית למוזיקת הרוק. כמובן שג׳והן לורד ודיפ פרפל הם השמות שקופצים לראש לראשונה.

מצחיק שסגול כהה, כך קראו להם בזמנו בשכונה, שהיו ה״רעש״ האולטימטיבי אז, דווקא הם מצאו לשלב מוזיקה בסגנון המוזיקה הקלסית ביצירות שלהם. ג׳ון לורד היה הדוחף בעניין הזה וכתב יצירות כמו ״אפריל״ ששילבו כלים קלסיים לצד כלי הלהקה.

ב 1969 כתב ג׳ון לורד יצירה קלסית באופיה שהיא קונצ׳רטו ללהקת רוק ותזמורת. Concerto for Group and Orchestra.

היצירה נוגנה על ידי התזמורת הפילהרמונית המלכותית, ניצח מלקולם ארנולד, הסולנים היו כמובן סגול כהה, בקונצרט ברויאל אלברט הול, שהוקלט גם ויצא על תקליט מצליח.

sagolKehe

השמועה הגיעה גם לארץ, וגם בישראל נעשו ניסיונות דומים. נועם שריף (שהיה מעורה במוזיקה קלסית ו״פופולרית״) הציע לזובין מהטה (יש דברים שלא משתנים לעולם…), להפיק דבר דומה בהיכל התרבות עם הפילהרמונית הישראלית…

כן, לא, מפה לשם, בסוף, ב 1969 להקת הצ׳רצילים, ניגנה עיבוד שלה ושל נועם שריף בעצם, שגם ניצח, לשני קטעים של באך (אחד מהם לא ממש של באך). לא עם הפילהרמונית (חס וחלילה…) אבל בהיכל התרבות.

האירוע הונצח בתקליטון 45 סל״ד… הנה האקסמפלר מהאוסף שלי:

cherchilim_front

 

cherchilim_back

יצירה גדולה לא יצא מזה. מהנה- אני מניח שזה כן, פורץ דרך? לא הייתה דרך ולא נפרצה.

הניסיון של סגול כהה היה קצר ימים, הם הוציאו עוד תקליט דומה בשם ״ג׳ימיני״, והתרכזו בהמשך ברוק כבד בלבד. הניסיון של נועם שריף היה נקודתי. למרות שלדעתי באופן כללי מי שרוצה לשמוע באך שישמע את המקור, חבל לי שבשני המקרים זה לא התפתח.

 

 

 

5 תגובות על הפוסט “טלביזיה עם ב.

  1. אני, מה אני מבינה במוסיקה. אבל לכתוב אמא עם י' זה כמו להתחבק איתה כשהיא מחזיקה את המטרייה שלה בבית השחי. ההתקבלות של זה היא בין הדברים שגורמים לי להרגיש מאד בודדה.

  2. נהניתי לקרוא ותמשיך לצלם עטיפות של תקליטים. רק נראה לי שהבעיה של איינשטיין לא היתה עם הממסד אלא מקסימום פער דורות. ואם "מלח הארץ" כמו איינשטיין הוא זה שמביא קצת ארומה של הצעירימצ'יקים מחו"ל, אז אפשר לישון בשקט. הוא משלנו, מהפיכה לא תהיה פה, ועוד להביא אותו ביום שישי בשקט להכיר את אמא (עם או בלי י')

  3. מרית, אכן… 🙂

    רחל,
    תודה, אני בטוח שאת צודקת בעניין של אריק. ובטוח גם מכירה טוב ממני את העניינים, אבל מה שכתבתי קשור לזיכרון שלי מהילדות.
    י. קוטנר כתב איפה שהו: ״ איינשטיין הוא ארץ ישראל האמתית״… קשה לי להאמין שזה מה שהיו אומרים אצלי בבית הספר היסודי ב 66 והלאה. לפני כן, הוא היה ״בתלם״, אני מניח, להקה צבאית, וגם גשר הירקון ומה שהיה בניהם, אבל מהחלונות הגבוהים, יחזקאל וחיל שוקולד, לא זכור לי שהיה קונצנסוס בעניין היותו הארץ ישראלי האמתי, בטח לא כשישב בסאן פרנסיסקו על המים. וזה מה שהתכוונתי (כמובן שלא הסתייגתי לגבי איכות המוזיקה וכו׳ של התקופה ההיא, אלא רק הצבעתי על דעת הקהל לזכרוני מאז).

  4. הי' של האימא הוא כמו אבן בנעל (דימוי יותר ברור מהקודם שמסתמך על הסימטריה של הגוף והמילה אמא, פתאום נבהלתי שאף אחד לא יבין אבל דווקא הבנת מצוין 🙂 )