לא כל יצירה מוזיקלית צריכה להזיז הרים

אוסף התקליטים שלי

סדרת פוסטים על תקליטים שונים, בחלקם מיוחדים, שנמצאים ברשותי לשרשור המדווח על שיפוץ הטורנס טי די 160 שלי (Thorens TD 160 Mk 2)

אני חושב, שלא כל יצירה מוזיקלית צריכה להזיז הרים כמו שיצירה של בטהובן עושה.

לפעמים צריך גם שתהיה מוזיקה כזו, שאפשר לצליליה לעשות ספונג׳ה או במשחק פוקר לרמות את החברה.

באותו הקשר אני גם חושב, שלא כל ציור צריך להיות כמו הפורטרט של ססיליה גלרני, לא עם כל ספר צריכים לחצות אוקיינוס כמו אצל דוסטוייבסקי, ולא כל אדם צריך להיות משה רבנו.

לפעמים בבינוניות יש הרבה קסם, ולפעמים רק עם הבינוניות אפשר בכלל לחיות, מה שקשה להגיד על השלמות.

בשנות השישים תחילת השבעים, היו יוצרים בלהקות רוק, שהגיעו עם השכלה מוזיקלית רשמית, כלאמר קלסית, כמו ריק ווקמן (מניח שעוד אכתוב עליו פוסט), או ג׳ון לורד.

זה כנראה נראה להם טבעי לנסות לגשר בין לבין, או להשתמש באלמנטים שהכירו כדי ליצור בתבנית החדשה שהתפתחה אז- ״הרוק המתקדם״.

באותו עידן הייתה בגרמניה תכנית טלביזיה, Beat Club, שהציגה להקות רוק ופופ גם בתחילת דרכן. לא פלייבק אלא מוזיקה חיה, שמראה, בין השאר, גם בכמה רצינות לקחו חלק מהלהקות את עניין המוזיקה. לא רק, ואם כבר אז מעט, השתוללות על הבמה, אלא, ובעיקר, ריכוז בתכנים, והבנה של מה הכלים שהם מנגנים בהם עושים, שנדיר למצוא היום במוזיקה הקלה יותר, ומוצאים בעיקר בזו הקלסית.

אחת הלהקות שהכי השקיעו בשלמות המוזיקה שלהם אז, ואני מניח שגם לאחר מכן, לדעתי (הצנועה מאוד, כי ממש הרבה זמן אני לא בעניינים, וגם כשהייתי בעניינים לא ממש הייתי בעניינים, או שהעניינים היו לא ענייניים או מעניינים מבחינת העניין שלי בעניינם… אז מדובר כאן על הלך רוח בעיקר, מחשבות אישיות… לא יותר…), היא דיפ פרפל, סגול כהה בעברית. הביצועים החיים השונים של המוזיקה שלהם, שהונצחו הן בווידאו (למשל בתכנית שהזכרתי למעלה) והן בתקליטים (כמובן made in Japan), הרבה יותר נאמנים ל״מקור״ מאשר מאולתרים (ואני מתכוון במובן הטוב של ״נאמנים למקור״), ולכן גם יותר מוזיקה מאשר שואו (בניגוד למשל ללד זפלין…).

אז נראה לי שהפסיעה אל הטריטוריה הקלסית אצלם לא הייתה צריכה להיות מפתיעה.

ג׳ון לורד, שהיה נגן הקלידים של הלהקה, הגיע עם השכלה קלסית וגם אמביציות. כבר בראשית דרכה, הלהקה, שאולי אפילו ״המציאה״ או לבטח הייתה אחת מהמובילות שברוק הכבד, שילבה, למרבה הפלא אולי, קטעים עם גוון קלסי ביצירתה, אפילו שקטים.

בתקליט השלישי שיצא ב 1969, ושנקרא פשוט Deep Purple הקטע ״אפריל״, הוא בעצם סוויטה בשלושה חלקים, כאשר האמצעי הוא קטע קמרי קלסי לגמרי, עם תזמורת קמרית. ג׳ון לורד וריצ׳י בלקמור הלחינו וכתבו את המילים ליצירה שהוא שילוב של צליל הלהקה המפורסם כבר אז עם צליל קלסי.

lord_4

לורד לקח את זה קדימה וכתב יצירה מוזיקלית בתבנית של קונצ׳רטו- ״קונצ׳רטו ללהקת רוק ותזמורת״ (Concerto for Group and Orchestra).

ב 1969 בקונצרט בליווי התזמורת הפילהרמונית המלכותית, בניצוח מלקולם ארנולד, כשהסולנים היו כמובן סגול כהה, ברויאל אלברט הול, בוצעה היצירה לראשונה, הוקלטה אז, ויצאה גם על תקליט.

היצירה נמשכת על שני צידי התקליט, כשבעצם ההפרדה בצדדים היא מלאכותית, המוזיקה פשוט עוברת פיידאווט בסוף הצד הראשון.

בקונצ׳רטו הקלסי, וגם אפילו בקונצ׳רטו גרוסו של המאה השמונה עשרה, היה אלמנט של חזק מול חלש. התזמורת הייתה החלק החזק כשקיטעי הסולו, באופן טבעי, גם אם היו אנרגטיים, היו תמיד חלשים יותר בעצמתם. ביצירה הזו זה בפרוש לא קיים. צליל הלהקה המוגבר מטבע הדברים הוא חזק בדיוק ולעתים יותר מאשר התזמורת. כך שהתזמורת מופיעה כשווה לסולנים. היצירה גם מדגישה את זה בכך שיש מעט מאוד שילוב ממשי של שתי הקבוצות. יש כאן יותר זה כנגד זה. נגינת הלהקה מושלמת ומהנה מאוד. גם בחלקי התזמור יש חלקים מעניינים ויפים.

sagolKehe

ראו כי טוב, ההופעה והתקליט היו מוצלחים, וג׳ון לורד הוזמן לכתוב, וגם כתב, יצירה נוספת, סוויטת ג׳ימיני, שגם היא הוקלטה באולפן, ב 1971. היצירה הולחנה לראשונה עבור דיפ פרפל לפי חברי הלהקה, אבל לאחר התפתחות כתיבת היצירה ראו חברי הלהקה שיש כאן משהו יותר אוניברסלי, והיצירה פורסמה כפרוייקט סולו של ג׳ון לורד. היא הוקלטה באולפן ב 1971 עם הסימפונית הלונדונית בניצוח מלקולם ארנולד, לאחר הופעה חיה שהוקלטה גם היא ב 1970 (ויצאה לאור רק ב 1993).

ביצירה 6 פרקים כשכל פרק מוקדש לכלי אחר של עולם הרוק. ביצירה הזו השילוב בין קלסי לרוק יותר הומוגני. קיטעי הסולו פנטסטיים כמובן, וגם במרקם הקלסי יש הרבה עניין.

lord_1

בין השאר תורמת בהקלטה את קולה איבון אלימן (Yvonne Elliman) ששנתיים מאוחר יותר השתתפה כמריה מגדלנה במחזמרהו (למה אין מילה כזו בעברית?) של אנדרו לוייד וובר, ״ישו כוכב עליון״, ובסרט המוצלח מאוד שצולם אז בישראל של המחזמר.

lord_2

שנות השבעים חלו במגלומניה שאחזה בכמה מלהקות הרוק (כמו יס למשל), ויש שראו בניסיונות לחצות את הגשר לעולם הקלסי, חלק מהמגלומניה הזו, וכדבר שהוא מעבר לכוחות הרוק, ולכן, טענו, לא רצוי. דיפ פרפל נפרדו אז מהקלסי לאחר חילוקי דעות עם ג׳ון לורד, והמשיכו ליצור בתחום הרוק הכבד.

ב 1976 הוציא ג׳ון לורד תקליט נוסף בסגנון, בשם סרבנד. באופן כללי מדובר על סוויטה בשמונה פרקים במתכונת שהייתה מקובלת בתקופת הברוק. כל קטע הוא עיבוד לריקוד שהיה מקובל אז. כאן לדעתי השילוב בין תזמורת (פילהרמוניה הונגריקה) לקטעי הרוק יותר אחיד והומוגני.

lord_3

בנסיונות המעטים האלו הכיוון היה לרוב שיוצר רוק ניסה להתקרב לעולם הקלסי. מעט היה בכיוון ההפוך, שבו מוזיקאי קלסי ניסה לשלב את הזרמים החדשים במוזיקה הפופולרית ביצירתו (דבר שבעצם תמיד היה במוזיקה הקלסית). היו לשטוקהאוזן כמה תלמידים שניסו בכיוון, אבל לא ממש עשו את זה. אולי היה כאן פספוס של המוזיקה הקלסית ליצור זרם, שלא יהיה כל כך מנוכר מהציבור הרחב.

זהו. מזיזי הרים תקליטים אלו הם לא, אבל גם לא מוזיקה לספונג׳ה, זו מוזיקה שאפשר להאזין לה ברצינות, ובסך הכול- זה די אחלה. חבל שלא עשו יותר בכיוון הזה…

סגור לתגובות.