אין ספק שהם היו ״מאוד נחמדים״

אוסף התקליטים שלי

סדרת פוסטים על תקליטים שונים, בחלקם מיוחדים, שנמצאים ברשותי לשרשור המדווח על שיפוץ הטורנס טי די 160 שלי (Thorens TD 160 Mk 2)

כשהייתי צעיר, מתישהו פעם, חשבתי שיש שני סוגים של יצירה אמנותית- כזו שפונה לרגש וכזו שפונה לשכל (לאינטלקט). היום, אני כבר לא בטוח בכך, לא בגלל שאני חושב אחרת, אלא בגלל, שלחשוב בגיל שלי- מוציא קולות כמו שנשמעים כששואבים קש שנעוץ בכוס מיץ שהתרוקנה.

בכל אופן כשחשבתי כך, בזמנו, חשבתי שבמוזיקה האחרת בישראל יש ״זרם״ שפונה בעיקר לאינטלקט. יצירות מוזיקליות מעט מורכבות, שמרגשות בעיקר את האינטלקט של הבנאדם. למשל המוזיקה של להקת ״ששת״, שחייתה תקופה קצרה בסוף שנות  השבעים, ופעלה בהנהגתו של שם טוב לוי, או לפני כן ארבע-עשרה האוקטבות של יוני רכטר,אבנר קנר וזוהר לוי.

לדעתי היום, הזרם הזה היה דבר אחד ללא ספק- מאוד אשכנזי. וזו לא מחמאה…

ארבע-עשרה האוקטבות חיברה שלושה יוצרים צעירים, ממש בראשית דרכם. רכטר וקנר, נגני קלידים שניהם, היו סטודנטים באקדמיה למוזיקה, שגילו משיכה למוזיקה ה״מתקדמת״ שרצה באירופה וארה״ב. הם חברו למתופף לוי (המוכשר מאוד), והוציאו אלבום אחד, תחת השם ארבע-עשרה האוקטבות, שכמובן לא זכה להצלחה כלשהי.

14Oktav

השתתפו באלבום:

אבנר קנר- קלידים שונים
יוני רכטר- קלידים שונים, שירה
זוהר לוי- תופים, שירה
אלון אולארצ'יק- באס
אבנר יפעת- באס
אריק כהן-  באס
יוסי פיאמנטה- גיטרה חשמלית
מאיר פניגשטיין- תופים
אפרים שמיר- קולות רקע
שלמה גרוניך- קולות רקע

14Oktave_2

היצירות הכליות באלבום, ״שבע פי שלוש״ ו״קטע איתי״, מוצאות חן בעיני היום במידה מסוימת, האחרות פחות.

השיר האחרון למשל הוא בלוז.

כידוע (או לדעתי… 🙂 ) גבר, אשכנזי, לבן, בן טובים, לא יכול לנגן בלוז… זה לא מתחבר. זה יוצא מודבק כמו שפם בתחפושת גרועה של ילד חרדי, שהתחפש לסדאם חוסיין. גם קול המתופף זוהר לוי (לא אשכנזי) לא עוזר כאן, והבלוז הזה בתקליט נשמע פשוט אשכנזי.

הלהקה לא החזיקה מעמד, וכל אחד מיוצריה פנה לקריירה אישית.

אם אהיה כן, (ולמה שלא בבלוג שלי…) הרי אני לא חושב שרכטר מוכשר במיוחד, יש, היו ואני מכיר מוכשרים ממנו. אני גם לא ממש מבין את כל הבאז סביב היצירה שלו, הפרסים וכו׳… או בעצם אני די מבין את זה… היום כשהראייה שלי, גם אם פיזית נחלשה, בעצם- מפוקחת הרבה יותר מאז.

kener

אבנר קנר הוציא מאוחר יותר ב 1982 אלבום שדרנים עם יצירה בשם ברידג׳. היצירה נכתבה ב 1977 וקנר ניצל הזדמנות, והקליט אותה אז, ב 77.

המשתתפים היו:

אבנר קנר – קלידים
שלמה יידוב – גיטרה
חיים קריו – גיטרה
אוהד אינגר – בס
מאיר ישראל – תופים
יוריק בן-דוד – שירה
יואל לרנר – שירה

kener_2

לתקליט יש צד אחד… 🙂

זאת אומרת המוזיקה מודפסת רק על צד אחד. ובו מופיעה היצירה ברידג׳ בשתי גרסאות.
הראשונה בעברית שאורכה כמעט ארבע וחצי דקות, והשנייה אותה יצירה בוורסייה באנגלית שאורכה שמונה דקות.

ליצירה בעברית שלושה חלקים מחוברים ליחידה אחת- קטע אינסטרומנטלי, אחריו שיר למילים של קנר עצמו, וסיום א-קפלה נחמד (שרים: אפרים שמיר, יוריק בן דוד ואבנר קנר).

היצירה באנגלית ארוכה יותר, פותחת בשלוש החלקים המופיעים גם בגרסה בעברית, אבל כמובן באנגלית (דוד קריס כתב את המילים באנגלית), ולאחר מכן חוזרת בוורייציה על עצמה, כשקודם נשמע השיר, לאחריו הקטע הכלי, ובסוף שוב הא-קפלה בצורה מעט יותר סוחפת (כאן שרים: יואל לרנר, יוריק בן דוד ואבנר קנר).

היצירה שבאופיה היא רוק מתקדם, נחמדה, אבל עבורי לא יותר מזה. וקשה להגיד שהיא ממש מוצאת חן בעיני…

בכל אופן הצד הלא מוקלט של התקליט הוא מצוין לכיוון האנטיסקייטינג של זרוע הפטפון…

כמו שציינתי קודם- ל״זרם״ הזה אני מצרף גם את ״ששת״.
״ששת״ אספה יוצרים בראשית דרכם, וכאן- סביב שם טוב לוי, שהיה כבר אז מפורסם במידה מסוימת. למרות הניסיונות הפתטיים לשלב גוונים ים תיכוניים (כמובן ים תיכוניים ולא מזרחיים), גם התקליט הזה מאוד אשכנזי, ונראה לי, שהוא- התקליט, כאילו מרחף, כאד מיתן מבאיש, שהגיע במקרה לשמי תל אביב. לא קשור לכלום. וגם זו לא מחמאה.

sheshet_1

את יודית רביץ אני ממש לא אוהב, היא לדעתי וטעמי זמרת פשוט גרועה, וכבר בתקליט הזה אפשר לשמוע את זה.
כל ההפקה הזו (והפקות דומות של יוצרים אלו ואחרים) סובלת מהפגנת אליטיזם דוחה, שאפיינה מאוד כל דבר אשכנזי בישראל של אותם ימים.

בלהקה השתתפו:

שם טוב לוי- חליל, חליליות, קולות ושירה
יהודית רביץ- גיטרה אקוסטית, כלי הקשה, קולות ושירה
שמוליק בודגוב- גיטרה חשמלית ואקוסטית, קולות
עדי רנרט- פסנתר, פנדר, האמונד, סינתיסייזר, קולות
שמוליק ארוך- בס, כלי הקשה, קולות
איקי לוי- תופים וכלי הקשה

sheshet_2

טוב, כמו שאפשר בטח להבין ממה שכתבתי, אני לא ממש אוהב היום את היצירה הזו של התקופה. במבט לאחור היא עבורי סיד לבן זול, שכיסה בגסות פרסקאות מדהימים, שלא היו אז לטעם החברה הציונית, והם אבדה לדורות.

אבל אין ספק שהיוצרים האלו שכתבתי עליהם כאן היו ״מאוד נחמדים״.

2 תגובות על הפוסט “אין ספק שהם היו ״מאוד נחמדים״

  1. בטח שגבר אשכנזי לא יכול לנגן בלוז – זה כמו שאשה תנהג במשאית או שתימני יהיה מרצה לפיזיקה.

    אגב, אפשר לחסוך את ההאזנה המייגעת ולקבוע את דעתנו על יצירות מוזיקליות רק לפי שמות היוצרים. חוסך הרבה זמן.

  2. תודה דודי על התגובה.
    כנראה לא ירדת לסוף דעתי.
    ״בן טובים״ הן מילות המפתח במשפט שהעכיר את רוחך. נראה לי בהקשר שכתבתי עליו, שצריך משהו מחוספס בהיסטוריה של הנגן כדי שהבלוז שלו יישמע אמתי.
    הפסקה השנייה בתגובה שלך כבר גולשת לתחום של הפילוסופיה של האמנות. ואני לא בטוח שאפשר יהיה לתת לכך תשובה קצרה ומדויקת. אולי עוד אכתוב על זה.