לעשות היסטוריה

גברים עשו היסטוריה.

אלכסנדר הגדול, ג׳ינג׳יס חאן, סטלין, מוסוליני ואפילו היטלר, עשו היסטוריה.

גם אם נסתייג ממעשה זה או אחר של מי מהם או חברו, הרי ברי לכל בר דעת, שגברים אלו הם ה-גברים, ה-זכרים, ה-אלפא, ה-עלית, ה-און האין סופי שהשפיע שקבע, כפי שצריך היה, ושישפיע ויקבע, כפי שראוי, את תולדות האנושות לדורותיה.

היום אלכסנדר הגדול או סטלין המנהיג הרוסי הם אולי רק שמות המופיעים בדפוס שחור בספרי ההיסטוריה, אבל בחייהם הם היו הרי ההימליה! האוורסט! אפילו אותיות שמם לבדם כשנלחשו בסמטאות, הילכו אימים על השומעים. ומרגשת אותי המחשבה, שבתקופות ההן, בצל הרים אלו, למרגלות פסגות אנוש כאלו- חיו אנשים, בשר ודם, בני תמותה, רגילים, פשוטים, כמונו, שיכלו להביט בהערכה והערצה מעלה לכיוונם, וזכו בצניעות אדירה לשרתם.

מרגשת המחשבה אותי לגבי אלו בדורות קודמים שלא זכו, אך אנו, בחטאינו הרבים, זכינו גם זכינו!

אין מה להצטנע, וראוי לנו להכריז בכל מקום, בכפר בעיר, בהר ובגיא, מעבר לים ובחוצות על הגאווה, הממלאת את ליבנו באושר אין סופי, שזכינו לחיות בתקופה, במחיצת, בצל ותחת, אולי גדול האישים שקמו לאנושות, משכמו ומעלה, אלפת האלפות, פסגת הפסגות, הוד ההדר, שמם של האחרים נותר היום אך כשארית דיו שחורה, זכרם דהה אולי מעט, כהה, אולי אפילו נמחק, אבל שמו שלו יזהר לנצח נצחים באותיות זהב על שיש חלק בפנתאון ההיסטוריה. והוא שלנו! והוא משלנו! ואנחנו שלו, גאים בו, מעריצים אותו ואסירי תודה, שהוא הוא מנהיגנו האחד והיחיד- ביבי, ביבי נתניהו.

המילה אהבה בארבעת אותיותיה הזעירות קטנה מלתאר את שרוחשים אנו לו. יותר מאוהבים אותו, מעריצים אותו, עבדים לרגליו, מכורים לו, נעשה ומוכנים לעשות הכול למענו ולמען בני ביתו, כפי שכבר הוכחנו בעבר ונוכיח עוד בעתיד.

לא קל היה, לא קל היה לאיש, כשהלחישות במסדרונות הכנסת החלו להדהד בשקט גם בחוצות העיר. השמועה עברה בחרדה מפה לאוזן, מאיש לרעהו, לא כי חששנו לנו, לא כי פחד אחזתנו, לא כי על עצמנו ועתידנו ריחמנו, לא! אלא כי צערנו עבורו. צערנו לו, המנהיג שלנו. 

אני זוכר כל הלמת לב, כל שנייה ושנייה, כל רחש נשימה, כל אבשה של אנקה, כשהודיעה יושבת ראש הכנסת בשידור חי, בכל רשתות הרדיו והטלביזיה, לעם דומם, כואב, בקול רועד וחנוק מבכי, על המחלה הנדירה, שפגעה קשות במנהיגינו האהוב ביבי נתניהו.

ההלם הכה בכול. אפשר היה לחוש ממש בממשות, כיצד פיזית, בחוצות הערים ובדרכי הכפר, שחה קומת העם הציוני, למשמע בשורת איוב זו. חגיגות בוטלו, מסיבות לא התקיימו, חתונות נדחו לימים טובים יותר, והרבנות הראשית הכריזה על שלושה ימי תענית. היינו כאובדים במדבר, ללא מים ודרך, ללא לחם וכיוון, ללא אויר ומלך.
הזמן חדל מלכת.
עצר.

בנימין נתניהו מנהיגנו הדגול סבל ממחלה קשה, נדירה, אנושה, כאב קשה לכל גבר באשר הוא, ועל אחת כמה וכמה כאב איום לשרי עולם- הנשמכת.

מדע הרפואה מתקדם מאוד בימינו, תודות בעיקר כמובן למנהיגים כמו ביבי נתניהו שלנו שדחפו ללא לאות לכך, אך חרפה היא שעדיין המנהיגים הגדולים יכולים במאה העשרים ואחד, בימינו אלו, להיות דביקים למחלות כאחד האדם.

כאן רוצה אני, כמאמר מוסגר, לפתוח בכאב את סגור לבי, לא בצנעה, לא בהחבא, אלא רוצה אני להכריז, ולזעוק, ולצעוק בקול רם:
פישלתם הרופאים! פישלתם המדענים!
איך ייתכן הדבר, שבימינו, כשמטוסים מפוארים כארמון מלכות גמאים מרחקים בשניות, כשאוטוטו ייסעו בתל אביב גם מתחת לפני הקרקע, כשגשרים נבנים מעל כבישים סואנים בקלות של משחק ילדים, כשחדשות אמת מתפרסמות בזמן אמת, הכיצד זה שבימים כאלו, בכזו קלות יכול מנהיג האומה שלנו, מנהיג משכמו ומעלה, ה-מנהיג ב״ה״ הידיעה! להידבק במחלה כלשהי, או במיוחד במחלה זו.
בטוח אנוכי, שבבוא היום יעמדו האשמים, אותם רופאי שולחן הכתיבה, ואותם מדעני הכתדרה, לפני שופטים, ישלמו על חטאם, וחלילה להם, לשופטים, מלרחם או לסלוח.
אסור שדבר כזה ייקרה!
אסור!

הנשמכת היא, עד כמה המעט שידוע עליה כעת, מחלה וירלית, שדרכי העברתה מאיש לאיש עדיין לא ברורים דיים, אך אין ספק, שמקורה במוטציה של פשפשים המוצצים את דם העכברושים הרבים, כנראה אלו שבמרתפי היכל הכנסת, מחלה הגורמת בשלביה הראשונים לנמק באבר הזכרות, ולכמישת האשכים עד להיעלמותם בצחנה חריפה.

המחלה התגלתה בביקורת שגרתית, שעבר בנימין נתניהו. תחילה הורגשה צחנה לא מוגדרת מאזור החלציים, אך במהרה היה ברור שאשכיו כומשים, מבסיסם מעלה, מתקמטים, מעלים קרום קשה ומסוקס על שק האשכים, שקרחות בהירות זבות ריר צהוב התבהרו בו, פזורות בכתמים כהים, קשים ומעוותים. כל שלוש האשכים של מנהיגנו הדגול נדבקו מיד במחלה, שהתפשטה גם אל עבר אבר הזכרות ועטרתו גורמת להם להצטמק, לימוק, ברחש לא נעים.
לא היה ספק. בנימין נתניהו שלנו חלה בנשמכת.
נפלה עטרת ראשנו.

ברשותכם אצטט כעת קטע קצר מאחד מהפרסומים אותם אני אוסף בשקיקה המתאר את הלך הרוח באותם ימים.
הציטוט הוא מ״הארץ היום״ מהתאריך י׳ בכסליו, השנה הראשונה לפורענות.

״בימים קשים אלו אין ימין ואין שמאל. כל עם ישראל מאוחד בתפילה עמוקה לשלום החולה. אפילו מפלגות השמאל הקיצוני- הבית היהודי וישראל ביתנו, הסכימו לדחות את דרישתם להגדלת תקציבי הישובים היהודים בעוטף עמאן, עד לאחר הניתוח.״

הניתוח!
בואו ואתאר לכם בדיוק רב, וללא גוזמה, את שהתרחש מיד לאחר גילוי המחלה.

החדשה התפשטה כאש בשדה חיטים בפאתי דמשק. הודעות תמיכה הגיעו מכל נשיאי וראשי ממשלות מרחבי העולם. הנשיא האמריקאי קבע יום אבל לאומי, כשהוא מזכיר שארה״ב מחויבת לביטחונה של ישראל בגבולות בטוחים. הקנצלרית הגרמנייה הביע צער וחשש, וציינה שוב את מחויבותה ההיסטורית של גרמניה לביטחונה של ישראל כמדינת העם היהודי בגבולות בטוחים, וכאן כצפוי לאנטישמים שמעולם לא הפכו עורם, הוסיפה, שגרמניה עדיין חולקת על העניין- אם אכן דרישת ישראל ( הלגיטימית לגמרי כפי שכולנו יודעים (ד.ח.) ), קו בגדד – בסרה או לחלופין לפי הצעת האיחוד האירופאי (האנטישמי גם הוא) קו עמאן מכה, הוא קו הגבול הבטוח המספיק המינימלי לישראל.

הגדיל מכולם פוטין, מנהיג רוסיה הגדולה, שכהרגלו מיעט בדברים, הגדיל במעשים, ומיד שלח את צוות הרופאים האישי שלו בראשות פרופסור וולאדימיר פלוצקין, מומחה להשתלת איברים, שזכה למוניטין רב והערכה רבה בעבודתו החשאית במסגרת הק.ג.ב. במזרח התיכון ואפריקה.

הפרופסור וציוותו מוקמו חיש במתחם שנסגר במיוחד עבורם בהר הבית. שם בנו, בעזרת יועצים של המוסד, את המעבדה הרפואית המשוכללת בעולם.

הדברים התגלגלו במהירות.
עשרות עמותות קמו בישראל, ואלפים בעולם, עמותה עמותה ומרכז כובדה. מי מהן עסקה בגיוס כספים, מי בגיוס מוחות, ומי בהשגת משאבים… כשלכולן מטרה אחת נעלה: נשיב  את אבריו הפגועים של ראש ממשלת ישראל, האחד והיחיד, לקו הבריאות.
פרופסור פלוצקין וציוותו לא נחו לרגע. הפרופסור, לאחר ים של בדיקות, הציג את תוצאות מחקרו ומסקנותיו.

הנה ציטוט מנאומו מול סוללת הכתבים הישראלים והבין לאומיים.
( התרגום באדיבות תחנת הטלבזיה של משרד ראש הממשלה )

״גבירותי ורבותי,
זה אפשרי!
לא פשוט, דורש הרבה השקעה, הרבה ריכוז, הרבה הקרבה, אבל אפשרי ונצליח!
עדיין אין ניסיון במקרה כזה. ניתוחים דומים אמנם נעשו, בקנה מידה קטן מאוד, בחיות מעבדה, אך טרם עלה בידנו לנסות אירוע כזה באפריקה, וכמובן שלא בעולם הנאור.
האתגר גדול, האחריות לא פחותה.
מעולם לא היה ניתוח רפואי בסדר גודל כזה, מעולם לא עם אישיות כזו בכירה, ומעולם לא בכזה מצב.״

כאן ברשותכם, אקטע את הציטוט כדי להבהיר כמה נקודות, שאולי אין הקורא מודע אליהן.

המצב הפוליטי היה בשיא פריחתו אז. היציבות השלטונית של נשיא ארה״ב, כבר בקדנציה השלישית שלו, תוך מיגור כל המתנגדים מבית ומחוץ, לצד היציבות הסובייטית כבת ברית אמינה, בתוספת ישראל כצלע שלישית, או כפי שנוהג שר הביטחון יאיר נתניהו להתלוצץ ״השילוש הקדוש״, הביאו את העולם לתקופתו היפה ביותר. שלושת המעצמות החזקות ביותר בעולם- ארה״ב, רוסיה וישראל, חברו לכוח אחד, והצליחו לרסן כך את רוב הכוחות המתנגדים בכל מקום על פני הגלובוס.

״התאונה״ (כולנו ראינו והבנו את הקריצה של השר לביטחון חוץ שלנו) שבה סדרת פצצות גרעיניות, שנשלחו מישראל, לכאורה במקרה, השמידה חלקים נרחבים בסין ובאיראן לשעבר, גרמה בעצם להתפוררות סין, ובאופן מידי גם להתמוטטות המדינות השכנות כמו הודו ומדינות דרום מזרח אסיה.

הקלפים הפוליטיים עורבבו, נחצו וחולקו מחדש, ומתוכם נשלפו כבטריק קוסמים מלהיב שלוש האסים המנצחים: שלושת המעצמות המובילות את העולם-
ארה״ב, רוסיה וישראל.
העולם הגיע אז לשיא אופטימי נדיר, שיא שמאז שלהי המאה התשע עשרה לא היה כדוגמתו.
ואז באה המכה. נתניהו ראש ממשלת ישראל ונשיאה חלה בנשמכת.

נחזור אבל לנאומו של פרופסור פלוצקין.

״השתלות הן עולם מרתק. הצלחנו בכלל, ובמעבדתי בנובוסיבירסק בפרט, להגיע למספר רב של הישגים מדהימים. היום אפשר להגיד, שלהוציא השתלת אבר מין גברי, יכולים אנו להשתיל כל אבר בגוף האדם, כולל אפילו חלקים נרחבים ממוח האדם. בתחום הנשי עשינו פריצות דרך מרשימות, ולהשתיל אברי מין ורבייה נשיים כרגע אין בעיה כלל, אך אבר המין הגברי נשאר טרה אינקוגניטה.
הבעיות רבות, לא רק במישורים אסתטיים, כירוגיים, התאמה נכונה, פרופורציות טובות וכו׳, לא רק במישורים רפואיים, קבלת או דחיית השתל על ידי הגוף וכדומה, אלא בעיקר במישורים הנפשיים.
ואני אומר לכם היום! לפנינו מקרה חד פעמי. הכוח הנפשי של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנוי לכך. המעמד מחייב. ואנו נכונים לכל מכשלה, לכל קושי, ונצליח.
תכניתנו היא להשתיל לראש ממשלת ישראל אבר זכרות, שלושה אשכים ושק אשכים אשר ייתרמו על ידי הציבור.״

איזה חזון! איזו עצמה!
רק הזיווג בין המוח הרוסי והאון הישראלי יכולים להוליד כזה מבצע!

השר לביטחון חוץ אלאור אזריה בתפקידו כמגן ואחראי אישי לביטחון נשיא מדינת ישראל הקים מיד עמותה רשמית מטעם כנסת ישראל, שתפקידה היה לאתר תורמים פוטנציאליים.

מאות אלפי גברים נרשמו.
שלושת רשתות הטלביזיה הישראליות, רשת און של משרד ראש הממשלה, רשת כוח הכפופה למשרד המשפטים ורשת עצמה שעובדת תחת משרד הביטחון, הודיעו על הפקות ראליטי ענקיות בהן ינסו לגבש קבוצות תורמים אפשריים, שמתוכם ייבחר ראש הממשלה ונשיא המדינה- בנימין נתניהו- את הזוכים המאושרים.

צאו וראו איזו אומה נפלאה, כאיש אחד נרתמו למשימה הכמעט בלתי אפשרית.

גם מארצות הניכר הגיעו דרישות להציג מעמדים לתרומת האיברים. לא עניין פשוט כמובן, אומר בחיוך, ואיך לא? מיד נרתמו כל הגופים המובילים של העולם היהודי לדון בקושיה הרת הגורל הזו:
הלאפשר גם לגויים להציג מעמדות?
האם אין בכך טעם לפגם, שאבר זכרות של גוי, יפאר את חלצי ראש הממשלה היהודית?
הגם ערל כשר לעניין?
אפילו הכושי?
שאלות, שאלות על גבי שאלות…
והרבנים מתווכחים, והדיינים דנים, והארץ כמרקחה, והעולם קשוב.
ויצאה אז מירושלים תורה ופסק הלכה דחוף וחשוב ביותר- כל איש רשאי להגיש מעמדות, אפילו הכושי. כי לא יעלה על הדעת שנשיא וראש ממשלת המדינה הציונית, לא יקבל את הטוב ביותר, ואפילו טוב זה (דבר שקשה להאמין) נמצא אצל הגויים.

ואז עברו הדיונים אל מומחי היופי ואשפי הפרופורציות, ודיונים על גבי דיונים, וראיונות ומשדרים, איזה מראה ראוי לאברו של ראש ממשלתנו, מראה הן במצבו כרפוי והן בזקפת קומתו. וקומתו ראוי לה שתהה גבוהה כגובה רוחו של עם הנצח בציון מולדתו, בין הים לפרת.

הנה ציטוט מעיתון ידיעות היום, בו במאמר מערכת חושף בעל העיתון, מר תשובה, את הלכי רוחו.

״לי ברור היה מלכתחילה, שלבן צריך האבר להיות, אך לא לבן מידי. האיבר צריך לשקף את מגוון העדות היהודיות בארצנו. אמנם גודל נדיב הכרחי, אבל בטוח אני שבקרב המתנדבים הרבים נמצא את האידאל, גם אידאל בהיר אבל לא יותר מידי. גודל זה לא רק אצל הכושים.״

והנה ציטוט מפרשנות של הכתב המדיני דרג שתיים- יאיר לפיד, ביומן החדשות של ערוץ עצמה.

״כמכיר מקרוב את המערכת, את הכוחות הפועלים בה, הדיון על איכות האיבר ברור לי.
בכל מדינה אחרת בגוש מדינות השלום, הדיון היה נשאר במישור טכני. אבל מובן מאליו, שמרכז כבדו של דיון כזה במדינה ש 99.9 אחוזים מאוכלוסייתה יהודים, יהיה המישור הרגשי. עם שמדקדק בהפרשות של חלה, לא יכול שלא לדקדק באיכויות האיבר שמרכז מהותו מכאן- להפריש את אוננו, ומכאן- להיות מופרש בחלקו העליון בטקס בריתנו עם אלוהי ישראל.״

אהבתי את המילים האלו של הכתב המדיני דרג שתיים.

וכך התקיימו במקביל בישראל שלוש תחרויות ריאליטי. ״זרג נולד״ של ערוץ און שיבחר את האשכים המושלמים, ״זין של רווק״ של ערוץ עצמה יבחר את שק האשכים, שאין שני לו, וערוץ כוח יצא עם התכנית המדהימה ״שלי שלך אדוני ראש הממשלה״ שם כמובן ניבחר אבר הזכרות האלוהי.

התנועה הפמיניסטית הציונית הגישה מכתב מחאה רשמי לנשיא בית המשפט העליון אורן חזן בו קבלו על שניבצר מהן להשתתף בתחרויות. היה בכך כמובן רק צעד סמלי שנועד להפגין את הסולידריות העמוקה, שרחשו הפמיניסטיות הנפלאות עם המבצע החשוב הזה.
כמובן, שהיה סלפי של הפמיניסטיות כורכות ידיהם בתשוקה סביב צווארו של השופט חזן.

הסינונים היו קפדניים. נבחרו רק גברים בעלי אברים בריאים, בריאים למראה, בעלי צורה וגודל. גם לאזרחי חוץ לא יהודים ניתנה הרשות להשתתף, וגם כאן המבחר היה גדול ונאה.

התחרויות עברו מהשלבים המוקדמים בהם הציגו המתמודדים את אבריהם במצבים שונים, סיפרו אנקדוטות מחייהם הקשורות לאבריהם, וציינו את כישוריהם, לשלבים המתקדמים בהם הצטרכו המתנדבים להוכיח ולהפגין את יכולת אבריהם.
קבוצת השופטים הורכבה מאנשי אקדמיה ורוח, יצאניות צמרת, ומוהלים ידועי שם. גם ציבור הצופים השמיע קולו, והשפיע בהצבעתו על החלטת השופטים.

לא ארחיב במילים ואשאיר את הבמה לזוכה המרכזי, שזכה להיות תורם אבר הזכרות, שיועד להשתלה בחלציו של ראש ממשלת ישראל ונשיא המדינה מר בנימין נתניהו הידוע בכינויו ביבי.

״אני שוכב עכשיו על מיטת הניתוחים, ורוצה להגיד לכל עם ישראל, שאני גאה להיות כאן. התחרות הייתה קשה, ואני רוצה להודות לכל המתחרים שנתנו קרב קשה אבל הוגן, ואני מודה גם לשופטים שבחרו בי, יוסף מלעול, הבן של שמחה מלעול, להיות זה, שייתן את הזין שלו במתנה לראש הממשלה שלנו.
אני גם רוצה להזכיר עכשיו את השותפים שלי בתרומה, אלו שבחדר השני, שתרמו את הביצים שלהם לביבי. ביבי העם אתך!״

מכלול חדרי ניתוח מודרניים הוקם במבנה מיוחד לצורך אירוע ההשתלה בהר הבית, סמוך למעבדתו של פרופסור פלוצקין. תכנית המבנה לקחה השראה מתיאור המשכן בספר וייקרא. עבודות הקמת היסודות למבנה הראשי בסמוך הופסקו בעקבות מחלת ראש הממשלה, כך שמרב המאמצים הלאומיים הושקע במערך הענק הזה. מצלמות טלביזיה מהדור החדש הותקנו בכל החדרים, ושידורים ישירים הובטחו.

במבנה ארבעה חלקים. בראשון- נותחו ארבע הזוכים, שייתרמו את אבריהם. שלושה אשכים משני זוכים, שק אשכים מאחד, ואבר הזכרות מהזוכה הראשי, יוסף מלעול. חלק המבנה השני- מפואר יותר ובו ינותח מנהיגנו ביבי נתניהו, ואזור חלציו יוכן להשתלה הגדולה. ובמרכז, בפאר אין סופי- אכסדרת עמודי שיש וורוד ומזרקות שמפניה, הוקם אולם ההשתלה. ומעבר לו בראש הרחבה, תחת כתר של זהב- מבנה האיחוד.

הטקס היה מדהים. שורות שורות של בתולות בשמלות לבנות סימנו את המסלול בו צעד ראש ממשלתנו בחלוק פסים תכול, מחייך ללא מורא לכל עבר, מנהיגנו האהוב, אל חדר הניתוח.

הנה תוכן הליך הניתוח כפי ששודר חי בכל תחנות הטלביזיה הישראליות וברוב תחנות העולם הנאור.

״פרופסור פלוצקין: הרדמה.
יוסף מלעול: פרופסור, אין צורך, אני רוצה להרגיש את זה. אני רוצה להרגיש כל רגע ורגע בזמן היסטורי זה.
פפ: כרצונך.
כתב טלביזיה: מר יוסף מלעול, האם תוכל לתאר לצופים את שעובר עליך כעת.
פפ: סטריליזציה.
ימ: כן, בטח. אני שמח מאוד לתרום את הזין שלי לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו.…
פפ: כפפות.
כט: כן את זה אפשר לראות וגם להבין. מה גרם לך להחליט, להגיש את המעמדות?
ימ: תראה, בשביל ראש הממשלה שלנו, אני יעשה הכול. גם אתה בטח, לא? אז בטח?
כט: ומתי הבנת שאתה מתאים למעמדות?
ימ: את זה ידעתי תמיד, מהרגע הראשון… תראה, כל הזמן אמרו לי שהזין שלי הוא משו. אפילו רצו שאני יעשה פורנו, אבל לא רציתי למה שהכיף שלי זה אחרת.
פפ: גילוח.
אחות רחמניה: מר מלעול אנחנו מגלחים את האזור. זה לא יכאב אבל בבקשה תשתדל לא לזוז.
ימ: כן בטח.
כט: אז היית בטוח שתנצח?
ימ: לא לא, את זה אי אפשר להגיד. הי הי, זה מדגדג הגילוח. תראה, התחרות הייתה קשה, היינו צריכים להחזיק הרבה זמן מעמד, והחברה פה נתנו את הכול. היה לי מזל וניצחתי, זה מה אני יכול להגיד עכשיו.
כט: מה היה הרגע הכי מרגש עבורך בתחרות.
פפ: אזמל.
ימ: זה קל להגיד… כשראש הממשלה אמר בטלביזיה שלו שהוא מעריך אותנו… לשמוע מילה כזו מביבי נתניהו זה הכי גדול שיכול להיות לבנדם.
אר: מר יוסף מלעול, מיד מתחילים בחיתוך. אני מחטאת לך את האזור.
ימ: תודה תודה גיברת.
כט: ולא היית רוצה ללחוץ לו את היד באופן אישי?
ימ: כן בטח, אבל אתה יודע איך זה, הוא בטח עסוק מאוד, אז לי הספיק לשמוע את זה בטלביזיה… אוייץ.. זה מדגדג מה שהיא עושה לי שמה.
אר: עוד שנייה אחת, כן כך זה טוב יותר. כשזה קשה, החיתוך יהיה קל וישר.
כט: מר יוסף מלעול, מליוני צופים בעולם רואים כעת את תפארת חלציך, היית רוצה להעביר מסר כלשהו, רגע לפני שאתה נפרד בגבריותך?
ימ: לא הבנתי, מה אמרת?
כט: האם יש לך מה להגיד כעת?
ימ: אהה! אני שמח מאוד לתרום את הזין שלי לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו.
פפ: אני מתחיל בחיתוך. ספיגה.
כט: מר יוסף תוכל לתאר את מה שאתה מרגיש…
אר: הנה מגבת, תנשוך אותה אם הכאב יחמיר.
כט: מר יוסף? 
ימ: אני שמח מאוד לתרום את הזין שלי לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו.״

היו הפרעות קלות בשידור. אבל נראה לי, שהקורא יעריך כעת דווקא את דברי המשוררת מירי רגב, שתיארה את התרחשות הדברים כאילו היא היא, ולא אחר, על שולחן הניתוחים, בעצמה היא (השמועות, שלא היא שכתבה את התיאור, אלא התיאור הוזמן מחברת סטרטאפ, היו כמובן שגויות).

״אנחנו רואים את האחות הרחמנייה מחטאת את המפשעה, מכורח הנסיבות מזדקר האבר ומציג עצמו בתפארתו. ואכן, אני חייבת לציין, השופטים עשו בחירה פנטסטית. כזה אבר לא ראיתי בחיי (ואני ראיתי!).
האח לצד הפרופסור מעביר אליו את האזמל. הפרופסור לא מהסס, בודק את הלהב באור התאורה הפלורסנטית, ומיד פונה אל אזור המפשעה.
מר יוסף מלעול, בן השמחה הקטנה, מחליף מילים עם האחות, שנותנת לו מגבת, אני מניחה כדי, שינגב את הזעה ממצחו.

ואנחנו כבר בניתוח עצמו.
הפרופסור אוחז בידו האחת את האבר הזקור ובשנייה את האזמל. הוא מקרב את האזמל לאבר. בוחן. מיצב את זווית האזמל, מושך בחוזקה את העטרה. האזמל נוגע לא נוגע בבסיס האבר, האחות אומרת משהו למר יוסף, שנוגס במגבת בחזקה. הפרופסור המנוסה מחדד עיניו, מרכז מבטו, ובתנועה מהירה אחורנית מושך ידו האוחזת באזמל, מר יוסף מתכווץ, פרץ דם מכתים את לבושו, ואפשר אפילו כאן, ביציע המוזמנים החשובים, להרגיש את החתך, את נסיקת האזמל על האיבר, את צריבת שפיץ הלהב החד בעור העדין המתוח, שפותח עצמו, העור, לשני קרומים מתכווצים בשפתיהם, זה מצד זה של הלהב והשני מצידו האחר, כמו בקריעת ים סוף, הלהב עובר בחרבה ושני ניצבי דם משפרצים בנתז לכאן ולכאן. הנתז צובע באדום בוהק את בגדי המתנדב, המאושר שזכה לכך, הוא מתרגש, אבל בגבורתו הרבה אוזר עוז, בשבילנו! בשביל מנהיגנו! לדבר עם כתב הטלביזיה.״

נחזור לשנייה לשידור שהתחדש, כתב הטלביזיה מנסה לקבל ממקור ראשוני את מהלך העניינים…

״יוסף מלעול: אני מרגיש את זה… אני מרגיש את זה… אני שמח מאוד לתרום את הזין שלי לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו.
כתב טלביזיה: את מה אתה מרגיש? ותשתדל לא לצעוק, זה לא נעים.
ימ: אני מרגיש, אני מרגיש איך נחתך לי…
כט: אתה שוב צועק, לא למדתם אצלכם לדבר בנימוס?
ימ: אני שמח מאוד לתרום את הזין שלי לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו.
כט: מר יוסף, אתה חוזר על עצמך. אי אפשר כך לנהל שידור. יש לך מה להגיד לצופים? או שנרד מזה.
ימ: מה קורה… כואב… אני לא רואה כלום… יש לי חושך בעיניים, אני שמח מאוד לתרום…
כט: וואללה, האידיוט הזה איבד את ההכרה… אחות, אחות, את יכולה להעיר אותו, זה חשוב לשידור ולמדינה.״

נחזור לדיברי המשוררת רגב:

״איזו התרגשות, איזו התרגשות, החיתוך הראשון, קילוף העור בבסיס, הצליח, וכעת יגיע ניסור האבר, שאיבד מה מזקפתו נראה לי, אך הנה האחות הרחמנייה כבר שם לטפל בעניין.

הפרופסור מחליף את האזמל באזמל אחר, מכאן יכולה אני לראות בבירור, שלהב האזמל משונן. כנראה מצפה הפרופסור לאבר קשה יחסית, גרמי במרכזו, ולכן מעדיף להב זה, איזו מקצועיות מופלאה. (אלמלא ידעתי, שהפרופסור רוסי הייתי בטוחה שיהודי הוא. אבל לך תדע בימינו אלו אם אין דם יהודי זורם בעורקיו…).
נעבור אבל לעורקי אבר הזכרות שלפנינו, שמצלמות מכל העולם מעבירות בדיוק מקרוסקופי כל רתע ותזוזה בו.
אוה, מה קורה שם? מר יוסף איבד את הכרתו…״

השידור:

״אחות רחמניה: מיד…
יוסף מלעול: מה קורה?… איפה אני?…
כתב טלביזיה: יוסף, תנסה לא לאבד את ההכרה.
ימ: אהה, אני שמח מאוד לתרום את הזין שלי לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו.
כט: הפרמיטיביים האלו, כמה שתיתן להם יישארו כמו שהם.
אר: מר יוסף, תשתה את זה…
כט: יוסף תחזור לעצמך מיד, ותספר מה אתה מרגיש.
ימ: זה חתך לי שם…
כט: כן את זה כולם ראו… אנחנו בטלביזיה.
חמ: אהה כן…
כט: אתה בטח גאה ביום הזה.
ימ: כן, גאה…
כט: האם גם אחרי שהמדינה הציונית שלנו הסכימה, ברוב חסדה, שאתה! שאתה העלוב, יוסף מלעול, תהיה התורם המאושר, האם עדיין תיטען שאתה מקופח עדתית…
ימ: מה מקופח?… 
כט: וכמו תמיד צופים יקרים, לא חשוב מה ניתן לאנשים האלו בסוף תמיד יהיה אכלולישתולי… וקיפחו אותי…״

המשוררת העברייה הראשונה:

״רבותי זה השיא!
יוסף מחליף דברים שם עם הכתב, ובלבי אף לא ספק קל, שאין במדינה הציונית שלנו איש, שאינו מלא קינאה במר יוסף, ולא היה רוצה להיות במקומו. איך זכה הוא? ואני אוכל רק להוסיף, שזכה הוא לא בחסד אלא כיוון שאבר זכרותו- אין שני לו (ואני יודעת על מה אני מדברת…), ואבר זה יתנוסס בעוד שעות ספורות בחלצי ראש ממשלתנו האהוב.

הניתוח ממשיך. פרופסור פלוצקין מרכין גופו בהחלטיות, המאכלת בידיו.

אבר הזכרות, בטבור זרזיפי דם, מקרב עצמו לאזמל המנתח, שהנה מגיע אליו מהצד הימני, האחות הרחמנייה סופגת את הדם, ומוכנה לפרץ הבא. הפרופסור מייצב אחיזתו, ובתנועות ניסור החלטיות, עדיין באוויר, מנסה ומתאם את תנועותיו, ניגש לבצע את עבודת הקודש שלו.
ואז…
הגיע הרגע!
האזמל נוגע בבסיס האבר.
סיבי הבשר בקרומו העליון מגלים התנגדות קלה, אך תנועות הלוך ושוב של ידו המיומנת של המנתח מכניעות אותם.
האזמל חותך בבשר. שיני הלהב בתורן בוקעות אחת אחת את הרקמות הרגישות. שן שן מושכת קפל רקמת בשר על וורידים ועורקים אבוסי דם לוחץ, קורעת אותם בסיפוק רב, תוך התפוקקות זרמי דם דקיקים, ורחש צמרירי. אפשר פתאום אפילו להרגיש, אפילו מהיציע כאן, אולי איזו התנגדות קלה של עורק לא צפוי. שן המאכלת אולי מהססת, אך זאת אך להרף עין, וביטחון תנועותיו של המנתח הבינלאומי לא משאיר מקום לספק. 
פרופסור פלוצקין מכוון את האזמל במלאכתו כאילו היה אבר מאבריו, וביקוע הרקמות נמשך כאילו היה האבר חמאה רכה.
ואין זה סתם ביקוע! זהו ביקוע היסטורי, ביקוע ישראלי! ביקוע, שהוא ביקועים קטנים אחד אחד, התבקעויות של בשר, רקמות ודם, ביקועים שיחדיו הופכים למנגינה שמימית לתפארת העם היהודי הנבחר במולדתו הציונית, מנגינה שמסתיימת בשירת הלל נשגבת, עת משתחרר להב האזמל מאחיזת הרקמות בצידו האחר של אבר הזכרות, וכמו ששוחררה ירושלים הקדושה, משחרר כך האזמל את האבר מבעליו הזמניים, כדי לשכנו במושבו החדש, הנצחי, הנכון והאמתי, אצל בעליו הנצחיים, כפי שראוי לאבר באיכות היסטורית שכזו.

בתנועת ניצחון, לקול תשואות הקהל שביציע, מניף פרופסור פלוצקין את ידו האוחזת באבר מטפטף הדם מעלה, מציגו לכול בגאווה, כשידו השנייה חוסמת בעזרת מטלית תכולה מלמטה את נזילת הדם האדום. ואיזה אבר! ואיזו גאווה! האבר עדיין זקור! האחות הרחמנייה ממהרת עם מגש אחר ידו של המנתח, שלאחר כבוד מניחה את מנחת האבר בהדר מלכותי על מגש הכסף.״

אקצר בדברים, ולא ארחיב על הניתוחים המקבילים, שנעשו ביום מופלא זה, אלו של הוצאת האשכים, זה על ניתוק שק האשכים בניתוח שכן, ועל האירוע המרכזי בערב זה, ההשתלה המופלאה בחלציו המפוארים של ראש ממשלתנו הדגול בנימין נתניהו, שהתנהג בגבורה רבה ומופת, אף הסכים להרדמה כללית, וביקש אך שיושבת ראש הכנסת, רעייתו שרה, תהיה לצידו.

הניתוחים עברו ללא רבב, באחד מרגעי הפסגה של ההיסטוריה היהודית, כל העולם ראה והוקסם מענקות רוחו של העם הציוני במולדתו הנצחית – מדינת ישראל הגדולה.

ההשתלה הצליחה!

(אחד מתורמי האשכים לא צלח את האירוע, אך התורמים האחרים, ובכללם גם יוסף, פונו לבתיהם אחרי שקיבלו שוקו ולחמנייה, שנתרמו על ידי צעירי חב״ד. חייבים להודות שאת שלהם הם עשו, במסירות, גאווה וצניעות. הממשלה הציונית  בחכמתה הרבה החליטה, שאין סיבה לתמוך בשיקומם או בהבראתם, סך הכול תרומה היא תרומה, ואם אין מעטפות, אין סיבה לרגולציה מוגזמת, ובזה תם סיפורם של התורמים בחלום הציוני, ואיש איש, ברצונו הרב, חזר לאנונימיותו הוא).

ואז הגיעה החגיגה האמתית. חגיגת החגיגות.
ראש ממשלתנו ביבי נתניהו, חתן השמחה, האחד והיחיד, בחלוק משי לבן, צווארון פרוות שועל חורף בוהקת, מונח ברכות אין סופית על כתפיו החסונות, בלורית נוצצת, מבט מנצח, בצעד בטוח, חושף דרך פתח החלוק בצעדיו, רגל שזופה אחר אחותה, ללא כל היסוס, שהיקשה לחשוד, שאך לפני דקות ספורות עבר הוא, מנהיגנו הנצחי, ניתוח מסובך ביותר, צעד ביבי שלנו, בשדרת הבתולות אל משכן האיחוד.

שם על מיטת פאר מוזהבת, על מזרן של עמינח, בין מצעי משי רכים שוכבת בעירומה, מצפה, כמהה, מקווה, כלת השמחה ברגליים פסוקות, יושבת ראש הכנסת והגברת הראשונה של מדינת ישראל הציונית, שהיא גם אשתו ואשת חיקו של ראש הממשלה, ד״ר שרה נתניהו, לאיחוד עם בעלה היחיד, בנימין נתניהו, שייבעלה מיד באברו המפואר, המושלם, החזק, החדש, הזקור במלא האון, על כל שלוש אשכיו, תרומת העם הציוני האוהב למנהיגו הנצחי.

 

*****************

 

 

2 תגובות על הפוסט “לעשות היסטוריה

  1. חולי אהבתי את הסיפור הוא מלא ציניות והומור ודן בחולאי החברה הישראלית. תזהר כשתבוא לארץ כי עלולים לאסור אותך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *